Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1435229350:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [taq_review_button_text] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_button_size] => Array
        (
            [0] => medium
        )

    [taq_review_button_shape] => Array
        (
            [0] => square
        )

    [taq_review_button_color] => Array
        (
            [0] => #c7c7c7
        )

    [taq_button_icon] => Array
        (
            [0] => fa fa-check
        )

    [taq_review_button_type] => Array
        (
            [0] => flat
        )

    [taq_review_button_url] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_position] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_style] => Array
        (
            [0] => stars
        )

    [taq_review_summary] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [taq_review_total] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_meta] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_author] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_share] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_related] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_hide_check_also] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_sidebar_post] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_post_head] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [tie_googlemap_url] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_video_url] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_video_self] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_embed_code] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_audio_m4a] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_audio_mp3] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_audio_oga] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_audio_soundcloud] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_banner_above] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_banner_below] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [tie_posts_num] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [post_color] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [post_background] => Array
        (
            [0] => a:6:{s:3:"img";s:0:"";s:5:"color";s:0:"";s:6:"repeat";s:0:"";s:10:"attachment";s:0:"";s:3:"hor";s:0:"";s:3:"ver";s:0:"";}
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 377
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/06/Picture-1.jpg
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

אני אוהבת אבנים

25/06/15 Uncategorized 377 צפיות

שתפו

אני אוהבת אבנים. אולי, כי הם  דומים לאנשים. יש בהן עוצמה ויופי  יחיד ומיוחד. ולכל אחת יש את הסיפור שלה איך שהיא התגלגלה להיות מי שהיא.

הזכרון הראשון שלי עם אבנים קשור בגעגוע לאבא,לים, ברגעים של שקט, של ביחד. הוא מתחבר אל משחק הקלאס וחמש האבנים, שאהבתי לשחק, אבל גם לארוע אחר שאותו רק רציתי להסתיר, שלא יראו, שלא ידעו.

גדלתי עם חווי, בת דודתי, היא היתה כמו אחותי. וכמו אחות לאבן שאני, היא לא נראתה בדיוק כמוני. לא היתה לה את ההתמסרות  שיש בי. היתה בה, את הבחירה של מה שהיא רוצה.

יום אחד, בעודינו משחקות בחצר, הגיעה רעיה, בת הדודה שלנו. וחווי הלכה לשחק איתה, כעסתי, שפתאום כך נעזבתי, לקחתי אבן וזרקתי אותה על רעיה, על זו ש”גרמה לחווי לעזוב אותי”. האבן פגעה בראשה, בכי, צעקות, דם, פחד לשלומה, ובן רגע הילדה הטובה שהייתי ננזפה:  “תתביישי לך, ילדה רעה!” התביישתי. והבושה הפכה לצל שהלך איתי, במקומי.

השבוע בסדנא חגגנו את הצבע הירוק, את הצמיחה, את פתיחת הלב,,את ההבראה, את הבריאה. ביקשתי מהנשים לכתוב ביד ימין ושמאל דו-שיח של סליחה , מהאני הבוגרת לילדה הקטנה שבי:

“-היי מאיוצקה שלי, תודה שחיכית לי כל-כך הרבה זמן.  אני היום כאן, מבקשת ממך סליחה.

– סליחה?  לא, לא!  זו אני שרגילה לאמר סליחה:  סליחה שאחרתי, סליחה שלא הגעתי, סליחה ששכחתי, סליחה,אבל לא התכוונתי, סליחה, מתי אפשר?  סליחה שאני מפריעה, סליחה – מותר?

– מאיהלה, תסתכלי  בראי, תראי כמה שאת יפה, תראי כמה שאת חכמה, תראי כמה שאת אהובה.

– רגע, אבל אבא רק כועס, ואמא שותקת, והמורה מאוכזבת, ואפילו חווי ממני מתרחקת! על איזו אהובה את מדברת?

– אני מדברת עליך , על התקווה הגדולה של אבא ואמא , על  הילדה שאמא מכינה לה, אחר יום של עבודה קשה, סוודר ובובה ושמלה חדשה, על הילדה המוכשרת, שכל מי שרואה  אומר: איזו ילדה יפה, על הילדה שלא מצליחה לזהות אותיות, וקוראת  את כל הספר מהזכרון, על הילדונת שהטבע פשוט אוהב וחושף בפניה את  היופי שבו.

–  וואו , באמת שלא שמתי לב. סליחה.

– סליחה מאיוצקה שלי, שאף פעם (כמעט) לא נשאתי אותך בזרועותי, לא  חיבקתי אותך, לא אמרתי, תראו אותי!  סליחה שחשבתי שאני באמת רעה ולא ראיתי את הטוב והיפה שבך, שבי.

–  וואו, זה מרגיש טוב.  תודה.”

יצאתי מהסדנא והלכתי לקנות לי צמיד, צמיד של ענברים…

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

זהר הצפון פרסום בע"מ טל:04-9587111 04-9905344 04-9981444 רחוב הגליל 2 ת.ד 473 כרמיאל 21614
© כל הזכויות שמורות 2024