אוכל, אהבה, 40 שנה

שתפו

 מסעדת הפועלים, המסעדה הוותיקה בכרמיאל שהפכה למוסד קולינרי בלתי נפרד מהנוף של העיר, מציינת בימים אלה ארבעה עשורים של פעילות. אלי זהרון, שהקים את המסעדה ביחד עם חמו ז״ל, מודה כי לא חלם להישאר כל-כך הרבה שנים במקום, אבל בגיל 65 מתכוון להמשיך בשיא הכוח ביחד עם שמחה רעייתו

מאת גיל דובריש

״הימים עוברים״ שר אברהם טל, אבל במסעדת הפועלים עוברים להם שנים ועשורים. מי היה מאמין שהמסעדה הוותיקה בעיר, שהפכה למוסד קולינרי ולחלק בלתי נפרד מנופה של כרמיאל, מציינת בימים אלה 40 שנים של פעילות. כששואלים את אלי ושמחה זהרון, בעלי המסעדה, מהו סוד ההצלחה שלהם, הם ירימו כתף בצנעה ויאמרו שהכל אצלם בא מאהבה. אהבה לאוכל, אהבה ללקוחות.

אלי ושמחה, בני 65, הורים לשלושה, הגיעו לכאן בשנות השבעים, כשכרמיאל לא הייתה יותר מנקודה קטנה על המפה. השניים שירתו בצבא קבע והכירו את כרמיאל הודות לקרובי משפחתה של שמחה, אשר עברו להתגורר כאן בשנות השבעים. כאשר הם נישאו, השניים אף בילו את ירח הדבש שלהם אצל קרובי המשפחה בכרמיאל. ״התאהבתי בעיר, רציתי לחיות כאן״ מספר אלי. ״חמי, שלמה דהן – היה גם הוא איש קבע ונע ונד מבסיס לבסיס, ללא בית קבוע. היינו בקשר מצויין, לא עוד קשר רגיל של חם וחתן אלא היינו ממש החברים הכי טובים. יום אחד נתתי לו את מילתי, שאם הוא עובר להתגורר בכרמיאל, אני ושמחה עוברים בעקבותיו. העיקר שתהיה להם קורת גג קבועה. כשהוא עבר לפה בשנת 1977, אמר לי ׳אל תשכח שנתת לי מילה׳. אמרתי לו אין שום בעיה, אבל אני עוזב את שירות הקבע וחייב שתהיה לי פרנסה… שלמה, שהיה רס״ר מטבח עם הכשרה של שף, הציע לי לפתוח מסעדה ביחד״.

אלי שהיה בכלל שריונר בצבא והספיק לשרת במלחמת ההתשה בסיני, לא ידע דבר על מסעדנות. אבל הוא הלך בעקבות החזון של חמו. בשנת 1977, הוא ושמחה עברו לכרמיאל, קרוב להורים של שמחה, רחוק מהמשפחה של אלי, שהתגוררו במרכז הארץ. שלמה שכר מבנה נטוש באזור התעשייה ששימש לפני כן מסעדה אחרת (שלא כל-כך הצליחה) ובדצמבר 1977 פתחו את מסעדת הפועלים.

– אלי, לא היה קשה לך להתנתק מהמשפחה שלך?

״היה לנו באמת מאוד קשה, לשמחה דווקא היה קשה יותר, כי הייתה קשורה למשפחה שלי מאוד. אחותי הגדולה ממני בשנה הייתה כמו אחותה. בשבתות שמחה היתה מניעה את האוטו ׳ ובורחת׳ למרכז בשביל להיפגש עם המשפחה שלי, בזמן שאני נשארתי לנוח כאן בשבת״.

מיד בהתחלה שלמה ואלי חילקו ביניהם את התפקידים – שלמה היה במטבח ואלי היה אמון על הניהול הכספי. ההצלחה הייתה אדירה, כבר בהתחלה. זו הייתה תקופה של פריחה באזור התעשייה ומפעלים גדולים צצו כמו פטריות אחרי הגשם, ביניהם מפעל דלתא, מפעל סבקל (לימים כרמו תעשיות), מפעל כתר פלסטיק, קשקו, לאודה ועוד, מאות מקומות עבודה – ומאות פיות רעבים שהמסעדה סיפקה להם את ארוחת הצהריים. ״המסעדה הייתה קטנה מלהכיל את כל הסועדים ולכן תחלנו לפרוס שולחנות על-גבי חמורים מתקפלים בכביש לידנו. היום זה נשמע הזוי״, אומר אלי, ״אבל לא היתה לנו אפשרות אחרת. הוצאנו מאות מנות ביום, זה היה מעבר ליכולת של המטבח״.

בעקבות ההצלחה הגדולה, החליטו שלמה ואלי לעבור למקום מרווח וגדול יותר ורכשו מבנה מתאים. אחרי הקיץ, כבר עברו למשכנם החדש, אותו מקום המשמש את המסעדה עד עצם היום הזה. אבל האופוריה נקטעה מהר מאוד, בעקבות טרגדיה שכמעט וקטעה את החלום.

״בדצמבר 1978, שנה בדיוק אחרי שפתחנו את המסעדה לראשונה – ושלושה חודשים אחרי שעברנו למקום החדש, אני נאלצתי לצאת למילואים ברמת הגולן, אשתי הייתה בהריון חודש תשיעי וחמי נשאר לנהל את העניינים במסעדה״ מספר אלי. ״יום אחד, לאחר שחמי סיים את העבודה המפרכת, הוא התיישב כהרגלו לשתות קפה ולנוח קצת. עובד שעסק בשטיפת כלים במטבח שמע לפתע רעש, רץ לכיוון והבחין בחמי רכון על השולחן, כשלידו ספל הקפה. הזעיקו לשם אמבולנס עם הנהג רפי פורטל, שכל הוותיקים זוכרים, התברר שחמי לקה בדם לב, כך פתאום. רפי ניסה להחיות אותו, אבל ללא הועיל. חמי נפטר בגיל צעיר מאוד, היה בן 48 בלבד, כמו אבי שנפטר בגיל צעיר, היה בן 47 במותו״.

מסעדת הפועלים

שמחה המתינה עד לתפילה האחרונה של השבעה ורק אז הסכימה לנסוע לבית החולים צפת שם ילדה בשלום את הבת האמצעית.

״היינו בברוך שלא יתואר. המסעדה הייתה בנויה על חמי וכשהוא נפטר, אשתי הייתה עם תינוקת קטנה בבית ואני מצאתי את עצמי לבד במסעדה, ללא שום ידע מוקדם בבישול״ מספר אלי. ״גייסנו טבחית שכירה כדי שתעזור לנו במטבח, חמתי נתנה יד במשך כמה חודשים ונאלצנו להוריד חלק מההזמנות של המפעלים, כי הבנתי שלא נוכל לעמוד בעומס. כעבור שלושה חודשים שמחה הכניסה את הילדה למעון ונכנסה לעבוד בטבחית, אפשר לומר שנזרקה למים הקרים בלי הכנה מוקדמת. עד היום היא טוענת שרוח אביה שורה עליה במטבח. ואני? לא הייתה לי ברירה, כמובן שהתחלתי ללמוד לבשל ולהכין אוכל. זו הייתה מלחמת הישרדות, אבל תודה לאל התגברנו על כך והמשכנו בהצלחה, עד היום״.

– קשה מאוד להצליח בתחום המסעדנות בארץ וכרמיאל לא יוצאת דופן בעניין הזה. מה סוד ההצלחה של המסעדה?

״תמיד השתדלנו לשמור על תדמית עממית – בכל זאת, הגדרנו את עצמנו כמסעדת פועלים. במקביל לעבודה מול המפעלים תמיד היינו פתוחים ללקוחות פרטיים, מההתחלה באו לכאן משפחות ונהנו. עוד דבר חשוב – כשבנינו את המסעדה, פתחתי חלון ברוחב של 2 מטר במטבח, אין שום וילון, אפשר לראות את כל ההכנה של האוכל, הכל גלוי לעיני הסועדים. עכשיו זה אופנתי במסעדות, אבל אנחנו חשבנו על הרעיון הזה לפני הרבה זמן ורצינו להוריד את המחיצות בינינו ללקוחות״.

– ציפית למצוא את עצמך כעבור 40 שנה, באותה המסעדה?

״האמת שלא ציפיתי לראות את עצמי ממשיך כאן אחרי כל-כך הרבה זמן. זה מרגש. זו עבודה קשה עם לחץ גדול חמישה ימים בשבוע. למזלנו יש לנו צוות מסור ונאמן של 6 עובדים שכל אחד מהם יודע את העבודה, כולם מנוסים וותיקים, אחד העובדים נמצא איתנו כבר יותר מ-20 שנה. אנחנו אחרי כל כך הרבה שנים, גם העובדים וגם הלקוחות הפכו למשפחה אחת גדולה. יש לנו דור שלישי של סועדים, הסבא הגיע לאכול, אחריו הבנים או הבנות ועכשיו הנכדים… ויש לנו סועדים עם ותק של 40 שנה, למשל שלמה היקר מטכנו שלמה, שהוא הלקוח מס׳ 1, אוכל פה קבוע מאז פתיחת המסעדה ועד היום״.

– ב-40 השנה האחרונות העיר התפתחה מאוד, נפתחו מסעדות רבות חדשות, איך התמודדתם עם האתגרים השונים?

״נכון, כשפתחנו את המסעדה היינו בקצה אזור התעשייה, היום העיר מפותחת וגדולה הרבה יותר. אנחנו משתדלים להיות עם היד על הדופק, משנים את התפריט בהתאם לביקוש, מכניסים מנות חדשות ומורידים מנות ישנות ובנליות. הקפדנו להגדיל את המבחר אבל לשמור על מחירים צנועים. המוטו שלנו, היה תמיד לתת את התמורה הטובה ביותר ללקוחות״.

על השאלה לאן פניה של המסעדה מועדות בעתיד, לאלי אין מענה. ״אין לנו ממשיכים״ הוא מודה. ״כל אחד מהילדים למד תארים והמשיך הלאה, כולם התקדמו בחייהם ואנחנו שמחים מאוד בהצלחתם. בבוא הזמן אני ושמחה נמצא למי להעביר את השרביט, אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות, אלא בעתיד. בינתיים, אנחנו פה, ממשיכים בשיא הכוח״.

כתבה מעניינת:

קבר רבי ישמעאל כהן גדול בסג׳ור. צילום אריאל פלמון (ויקיפדיה)

הילולת רבי ישמעאל כהן גדול: המשטרה תחסום הכניסה לאתר הקבר

שתפוההילולה הגדולה שבה משתתפים מדי שנה כרמיאלים רבים, לא תתקיים הפעם באתר הקבר – בהנחיית …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.