מאז ומתמיד קיוויתי שענף הספורט מגשר על תרבויות, עמים, קבוצות אתניות, דתות ומצמצם פערי דיעות ומגזרים. קיוויתי שהמקום היחיד עלי אדמות שבו לא מתעסק המין האנושי בסוגים, פלגים, עדות וצבעים הוא ענף הספורט. כולנו אחד בו, כולנו ראויים!
נהגתי לצפות בשידורי האולימפיאדה מאז היותי ילדה בשקיקה ובתיאבון בלתי מסופק עד השעות הקטנות של הלילה. חיכיתי בהתרגשות רבה לתקופה בשנה בה משודרים משחקי האולימפיאדה ונהגתי לדלג בין ענף לענף, מאתלטיקה, להתעמלות, שחיה וכיוצא בזה. גם השנה תכננתי לעשות כן.
ואז תפסה את עיניי כותרת עמוד החדשות באתר ynet – "ג'וד פהמי המתחרה הסעודית במשקל עד 52 ק"ג פרשה מהקרב מול יריבה ממאוריציוס, ככל הנראה על מנת לא לפגוש את הישראלית גילי כהן שעלתה אוטומטית לסיבוב השני. הוועד האולימפי: היא נפצעה".
נפלו פניי, חלומי נגוז. לא עוד שיוויון בספורט, לא עוד תקווה על מקום בו כולנו שווים בין שווים. הדת שולטת כנראה בכל. לא בכדי מלחמות העולם מאז ומתמיד במהלך ההיסטוריה העקובה מדם שידע הגלובוס הן בשם הדת. שוב עולות סוגיות איסלאם – יהדות, פוליטיקה, כיבוש או לא כיבוש.
עוד נכתב על הימים העגומים של המשלחת הישראלית לריו 2016. אני בוחרת דוקא לא להתמקד בהפסדים הצורבים והקשים הללו אלא בעובדה שבמהלך השנים לפני אולימפיאדת ריו סביר להניח צברו הספורטאים הישגים ונצחונות שכן אחרת לא היו מגיעים לייצג אותנו במעמד האולימפי הנכסף. מדוע לא זכינו לסיקורים ראויים במהלך השנים על ספורטאים מוכשרים ומצטיינים אלו? מדוע דוקא כשנוחלים הפסדים הם הופכים להיות כותרת ראשית בכל מדיה אפשרית? על כך לדעתי יש לתת את הדעת.
השנה כנראה לא אזכה לחוש באותה חדוות צפיה בשידורי האולימפיאדה. חזרתה של חשכת ימים כפי שעולה מהכותרת שתיארתי בתחילת דבריי גבתה ממני מחיר.
אינני מרגישה שאני רוצה להיות חלק מתחרות ספורט שאינה ספורטיבית בעליל המאפשרת לספורטאים כדוגמאת הג'ודוקא הסעודית פהמי להמשיך ולהימנות על מתחריה.