אושפז במצב קשה במחלקת הקורונה ועכשיו מתחנן: תפסיקו לזלזל

אני ומשפחתי מאוד מקפידים על מילוי ההנחיות. לא חגגנו את החגים עם המשפחה המורחבת, לא עיגלנו פינות ותיחמנו (על מי בעצם אנחנו מנסים לעבוד, במי זה יפגע בסופו של דבר?), לא הלכתי להתקהלויות, לא הלכתי לניחומי אבלים של חברים טובים, כפיתי על עצמי בידוד וסגר למעט קניות כבר כמעט שנה. וכל מה שהיה צריך בתחילת דצמבר, זה חולת קורונה מאומתת שנכנסה למשרד של אשתי, רק להגיד שלום מרחוק, כדי להדביק את אשתי שהדביקה אותי.

בשבת המצב החמיר, אבל הרופאים בקופה אמרו שזה סביר. וביום ראשון כאשר הרגשתי שזה לא , פניתי לקופה ודרשתי והתעקשתי על פינוי לבית חולים, הגיע אמבולנס של מד"א, חיבר אותי לסטורציה שלו ונבהל ותוך שנייה חיבר אותי לבלון חמצן גדול ובסירנות פינה אותי לבית חולים בנהריה.

ושם הכל מהיר, לוקחים אותי למיטה, מחברים למוניטור, ותוך שעה מגיע צוות שלם, מוציא לי דם, מחבר אינפוזיה , עושה לי צילום חזה ומחבר למסיכת חמצן ומודיעים שברגע שהבדיקות יחזרו יעדכנו אותי במצבי. אני עדיין בתחושה שהבדיקות יהיו בסדר, מקסימום מבלה בביה"ח את הלילה וחוזר הביתה.

ואז מגיע הרופא – מצבך קשה אך יציב, 55% מהריאות שלך לא עובדות, חבל שלא הגעת יותר מוקדם, תישאר מחובר למסיכה, תקבל סטרואידים דרך הוריד (כדי להרגיע את הסערה בגוף שמתחוללת בגלל הקורונה) וזריקות לבטן כדי שלא תהיה לך קרישה ותסחיפים.

ואני כותב הביתה ומעדכן וכבר מבין שזה לא יהיה פשוט כמו שחשבתי ומשנה את המוד למצב מלחמה שבה אני הולך לנצח. ומסתכל על החדר שהופך לביתי השני במשך כמעט שלושה שבועות, אין טלוויזיה, אין לחצן מצוקה לחדר אחיות / חמ"ל, יש מצלמת וידאו וטלפון וידאו שדרכו אתה יכול לדבר עם הצוות. אך כשאתה מרותק למיטה איך תדבר? בסבב אחיות אני מבקש את המספר של חדר אחיות ומאותו רגע זה הקשר שלי אליהם. קשר שהציל אותי פעמיים וגם חלק מהחולים שהיו איתי בחדר.

מסתכל על האנשים בחדר – לידי בחור צעיר, בן 41 מכפר בענה, אני אומר לו שאני מכרמיאל, והוא אומר אל תדאג הכל יהיה בסדר, שהוא הגיע 10 ימים לפני במצב גרוע הרבה יותר ממני והינה הוא כבר משתחרר. אמרתי לו מברוכ ושיחזור למשפחתו בכפר ויזהיר את כל מי שהוא מכיר מהקורונה, וכאן הבנתי את הטעות השנייה שהרבה אנשים עושים – "אם החלמתי מקורונה אז זו לא באמת מחלה קשה כמו שאומרים" , כך הוא אומר לי. ואני מנסה לרמוז לו שזה לא כך אבל ללא הועיל.

ותוך יומיים מצבי מחמיר , מרותק למיטה בלי יכולת לזוז , שמים לי חיתול כי לקום אני לא יכול, אני בקושי נושם עם מסיכת החמצן , והרופא מגיע ואומר שמצבי החמיר מאוד ומחברים אותי למכונת חמצן שבזרימת לחץ גבוהה, וזו כבר לא מסיכה אלא צינורות שמחוברים לי לאף , שמגרדים ומתישים אבל אין מה לעשות, בלי זה אני לא שורד. ומגדילים את הסטרואידים משקית קטנה של 15 דקות לשקית ענקית של 6 שעות. אנשים מגיבים בצורה שונה לסטרואידים , יש כאלה שהופכים להיות היפרים, הם זזים בלי הפסקה, תגובות רגשיות קיצוניות של בכי ואז צחוק לא נשלט, אצלי גם בגלל הכמות, הסטרואידים מיסטלו אותי, היו לי הזיות, ורוב הזמן ישנתי. ובערב הרופא שואל האם אני אסכים להשתתף במחקר ולקחת תרופה ניסיונית שאמורה לשפר את המצב ובמצבי, מטושטש לחלוטין מהתרופות, אני מסכים לכל דבר ורק בבוקר שהרופא מגיע ולפני שאני מקבל תרופות אני שואל אותו – אם זו תרופה ניסיונית ובמחקר איך אני יודע שאני מקבל תרופה או שאני בקבוצת הבקרה שמקבל פלצבו והתשובה שלו, גם אנחנו לא יודעים. אני מחייך חיוך אירוני לעצמי ואמר שעם המזל שלי זו תהיה סוכריה ולא התרופה אבל ממשיך לקחת.

העיניים עצובות

ונכנסים לשגרת בית חולים – אין הפרדה של וילונות בין המיטות כי חייבים לראות כל הזמן מה מצב החולים, והאור דולק רוב הזמן, כולל בלילה מאותה סיבה, ובחמש בבוקר מעירים אותך לבדיקת חום ולחץ דם, ובשמונה בבוקר ארוחת בוקר ותרופות, ואז ביקור רופא, ארוחת צהריים, מחפשים ורידים ועורקים לקחת לי דם וכל הגוף כבר כואב ושטפי דם במקומות שניסו, ושוב ביקור רופא ואז ארוחת ערב תרופות וזריקות לבטן ובשעה 22:00 ביקורת אחרונה של חום ולחץ דם.

ומסביבך החולים מתחלפים, איפה הם אני שואל את הצוות שמכוסים מכף רגל ועד ראש ורק העיניים גלויות , הם מסמנים תנועת שלילה עם הראש, לא רואים את הפנים אבל העיניים עצובות ואני כבר מבין .

לדבר עם הבית אי אפשר בגלל המסיכה אז אני מתכתב, ודואג לאשתי שגם היא חולה ולבדה בבית, ואז מבין איזו מעטפת קהילתית מדהימה יש לנו בכרמיאל, החל מראש העיר וציוותו שמטפל בקורונה, דרך חברים ועובדות של אשתי , דואגים לה לאוכל אבל חיבוק חזק היא לא יכולה לחבק כי היא בבידוד , ותחושת הלבד הזו היא הקשה ביותר להתמודד איתה הן בבית חולים והן בבית .

ועובר שבוע אחד ואז מודיעים לי שבאים לבקר אותי, הבת והבן שלי , הם כבר גדולים והבן שלי היה חולה מאומת אז אני פחות דואג, והם נכנסים אחד אחד לראות אותי ואני לא מזהה אותם בהתחלה, והבת שלי לא מצליחה לאחוז את עצמה ומתחילה לבכות ואני מנסה להרגיע אותה בעיקר עם הידיים וזה קצת עובד, ויש להם 10 דקות כל אחד כי זה עדיין אזור מסוכן והבן שלי נכנס, משחק אותה גיבור אבל אני קולט שהוא בהלם מזה שהדיבור שלי מאוד איטי וזה שאבא שלו החזק פתאום שבר כלי.

וכשהם הולכים אני מנסה לאחוז את עצמי ולא מצליח ובוכה בשקט ומבטיח לעצמי שזה לא הסוף ויש עוד הרבה חוויות שאני רוצה לעשות איתם וחייבים להמשיך להילחם, ועושה דמיון מודרך לעצמי ומדמיין שכל טיפת סטרואיד שיורדת היא כמו במשחק הישן של פאקמן, אוכלת את הנגיף וכך נרדם.

המלאכית מכרמיאל שלא שרדה

בבוקר למחרת מביאים חולה חדש, שוב, אתיופי זקן, שלא דובר עברית, ואין אף דובר אמהרית בצוות שמנסה ככל יכולתו לשאול האם הוא רגיש לתרופות ומנסים דרך מתורגמנית בנייד וגם זה לא עובד ולכן עושים לו מה שעושים לכולנו, מסיכת חמצן , תרופות סטרואידים וזריקות.

ולמחרת בשש בבוקר מגיעה מלאכית , לבושה על אזרחי ,שאומרת לי אתה מכרמיאל, ולוקח לי כמה שניות לזהות שהיא עבדה איתי בעבר והבת שלה הייתה חניכה שלי. היא מביאה לי כוס תה ובגלל ניסיונה בעבר עם קליטת עולים אתיופים היא מדברת עם אותו קשיש ושואלת לשלומו, ומביאה לו מים. למה את על אזרחי ובלי מסיכה אני שואל אותה, אין לי בעיה נשימתית, רק דלקת קטנה בכיס המרה ובגלל שנדבקתי מקורונה משכנים / חברים שלא הקפידו אני פה, אבל מצבי מצוין ואני עוד מעט משתחררת היא עונה לי. וכך היא מגיעה אלי כל יום עד לשחרורי 16 יום לאחר כניסתי לבית חולים. וביומיים האחרונים לשהותי בבית חולים אני כבר לא רואה אותה ומאוד שמח שהיא כבר השתחררה הביתה ויומיים אחרי שהשתחררתי נודע לי שמצבה החמיר בפתאומיות והיא נפטרה (רונית רוזנשטיין ז"ל *מערכת פורטל זהר.נט).

מצבי לאט לאט משתפר, ומגיע אלי שיקום נשימתי ונותן לי תרגילים שאני לא מצליח לעשות והוא אומר אל תדאג זה יגיע ותצליח לעשות הכל. ומשכיבים אותי על הבטן , אני מתחיל להיחנק ואז מטופפים לי על הגב במשך דקה עד שהנשימה מתייצבת והאחות הראשית צועקת עלי באינטרקום תמשיך לשכב על הבטן ולהילחם.

המיטה שלי מול חדר האחיות וקבלת החולים ומיום ליום אני רואה איך כמות החולים גדלה ולחץ עולה והצוות המדהים הולך ונשחק, ולפעמים בלילה אני שומע את שיחת האחיות שמגיעות אלינו , כמה קשה להן ולא פעם אני שומע שקולן נחנק והן קצת בוכות. ואני אומר לכל חבר צוות רפואי שמגיע תודה רבה שאתם מצילים אותי ושומרים עלי בחיים וחלקם הגדול אומר לי שזה לא הם, שזה אלוהים. ובתור אחד שלא מאמין בקיום אלוהים אני שוב מודה להם והם שוב אומרים לי שזה אלוהים עד שאנחנו מגיעים לסיכום שזה שיתוף פעולה של כולם. ואז אני מבין שאחרי שנה שלמה של טיפול בחולי קורונה גם האדם החזק ביותר צריך משענת ואמונה חזקה שזה לא הכל תלוי רק בו כי בלי זה הם יתמוטטו.

דברים קטנים של אנשים בריאים

מגיע עוד ביקור של הילדים שלי ( אשתי עדיין בבידוד כבר שבוע שלישי ) שעכשיו הוא הרבה יותר רגוע, הבת שלי אומרת שאני נראה יותר טוב ואז אני מחליט לנסות לעשות סרטון קצר ולשלוח הביתה שגם אמא שלי שלא ראיתי אותה כבר חודשיים ואח שלי. ואני מוריד את מסיכת החמצן ומדבר בקושי 10 שניות ושם עלי בחזרה מהר את המסיכה כי אני מתחיל להיחנק ופתאום מבין איך אני נראה , רזה מאוד , עיניים שקועות אבל בכל זאת שולח את הסרטון.

ויום למחרת אחד האחים בבוקר אומר לי , מספיק עם השטויות שלך שאתה חולה, מה אתה חושב שאתה בנופש לך להתקלח ואני לא יודע אם הוא צוחק עלי, אני שואל אותו איך בדיוק אני אגיע למקלחת בלי חמצן ואז הוא מביא לי בלון חמצן ענק על גלגלים, קום אומר לי, אני מחבר אותך לבלון והולכים להתקלח, אני מתיישב על המיטה מוריד את הרגליים לרצפה והגוף קורס, שני אחים תופסים אותי מיד, תומכים בי ויחד מדדים עם הבלון למקלחת, מושיבים אותי על כיסא והאח אומר לי תיהנה. אני שואל אותו מי משגיח עלי והוא אומר אל תדאג, דלת המקלחת נשארת חצי פתוחה, אבל לי לא אכפת, העיקר לנקות את הגוף ולחזור לעשות דברים קטנים של אנשים בריאים.

וסוגר שבת שנייה בבית החולים ובבוקר שישי צועקים עלי שוב מחדר האחיות יש לך טלפון חשוב תענה – רב בית החולים. והוא אומר לי אתה תומר הופמן? כן אני לוחש לו . אני לא מכיר אותך הוא אומר לי אבל אתה כנראה צדיק גדול אם כל כך הרבה אנשים מתקשרים אלי ודורשים שאשאל בשלומך. מי אותם אנשים אלה אני לוחש והוא נותן לי שמות ואני מזהה אותם כחברים טובים מיחידת הג'יפאים של ידידים בצפון, שלא מפסיקים לכתוב אלי ולחזק אותי וכפי שכתבה לי מפקדת יחידת המתנדבים, אנחנו צבא של 800 ג'יפאים בצפון, אין דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות וצריך אותך בחזרה אצלנו. ומתחבר לקבלת שבת בזום של בית הכנסת הרפורמי בכרמיאל, קהילת ידיד נפש (לא מאמין באלוהים אבל מאמין גדול בבני אדם שאם התפילה עושה להם טוב מי שאני שאגיד להם שזה לא נכון וטוב עבורם) וכולם שמחים לראות אותי ואומרים לי כמה טוב לראות אותי ומחזקים אותי ואמרים שאני מחזק אותם.

בוכים לעזרה

מתחיל את השבוע השלישי בבית חולים, מצבי קשה אך יציב לפי הרופאים, והלחץ בבית החולים הולך וגדל ויש אחות אחת על 12 חולים ומותר להם להיות 3 שעות באיזור האדום (איפה שהחולים נמצאים) ואני מזהה לפי העיניים ומבנה הגוף והדיבור שיש כאן צוות כבר 7 שעות ברצף. אני שואל את הרופא שלי כמה זמן הוא במשמרת (26 שעות) ולפעמים עוברות שעתיים שלוש עד שמגיעים אליך או לחולים האחרים שבחדר ומזל שיש את הטלפון שאתה קורא לאחיות כי פה החולה נפל מהמיטה ושם חולה אחר מנתק לעצמו את החמצן או שפשוט זועק לעזרה.

ומזהה פתאום שמגיעים למחלקה חבר'ה הרבה יותר צעירים, בגילאי 20 -30 שזלזלו והתקהלו וחגגו במסיבות ועכשיו משלמים את המחיר, והם לא יודעים איך להתמודד וקשה להם והם בוכים וקוראים לעזרה להורים שלהם שלא נמצאים ואני מדדה עם בלון החמצן ומנסה להרגיע אותם, חלקם בגיל של הבת שלי.

וביום שני בבוקר לוקחים אותי שוב לבדיקת ct חזה שזה טקס שלם, מחברים אותי לבלון חמצן נייד, שמים לי על מסיכת החמצן מסיכת בד כי אני חולה קורונה, ערכת החייאה צמודה שזה ממש מרגיע וקדימה לצילום. שלושה אנשים לוקחים אותי, האח הצמוד מהמחלקה, צוות שינוע ומאבטח שצועק בכל פעם חולה קורונה נא לזוז ואני רואה בקושי אבל רואה שאנשים פשוט זזים ובורחים, ממש חפץ חשוד נוסע. ומגיעים לבדיקה ומזריקים חומר ניגוד לווריד , ולאחר כמה דקות מקבל פתאום מכת חום אדירה לבטן ולאשכים והבודקת אומרת לי שזה טבעי, היא לא מרגישה את זה אבל זה טבעי.

ואחר הצהריים נכנס הרופא ואומר שהבדיקה יצאה טוב, מצבי עדיין קשה אבל הריאות קצת יותר נקיות ואין תסחיפים ריאתיים ולהערכתו אני ביום חמישי – שישי בבית. בשורה משמחת שאני שמח לכתוב עליה הביתה.

מתחנן: מספיק עם הזלזול

יום שלישי בשעה 10 בבוקר, יום אחרי הצילום, כמעט חודש אחרי שנדבקתי, נכנס אלי הרופא ואומר לי תתקשר הביתה תודיע שיבואו בצהרים לקחת אותך. אני מסתכל עליו, אתה בטוח? אני עם מסיכה, סטורציה 90-92 בקושי עומד והביתה? כן הוא אומר לי , החלמת, אני נותן לך גם 3 ימי מחלה ואתה יכול לחזור לעבודה ולך תסביר לו שאני עצמאי ובגלל הקורונה אני כבר 8 חודשים לא עובד. אני מתקשר הביתה לאשתי תבואי לקחת אותי, אבל תדאגי שיהיה מחולל חמצן בבית ובלון חמצן קטן לנסיעה.

ועובר איש צוות, שהפך להיות חבר במרוצת הזמן ואני מספר לו שאני הולך הביתה והוא אומר לי שבמצב רגיל היו משאירים אותי עוד אבל הלחץ גדול וחייבים מיטות לחולים קשים יותר. זה נשמע יותר מובן כי יש סדר עדיפויות.

ואשתי ובתי מגיעות, אני רואה אותן באיזור הבטוח , מנתקים אותי מכל המחטים שהיו לי בידיים כל הזמן הזה , מנתקים אותי ממסיכת החמצן, אני מדדה בקושי, המכנסיים נופלים ממני (איבדתי 8 ק"ג). מאבטח לוקח אותי במעלית מיוחדת לחולי קורונה ולמטה מחכות לי אשתי ובתי. אני מדדה עוד כמה צעדים, ופשוט קורס על אשתי ולא מפסיק לבכות. הבת שלי "גונבת" כיסא גלגלים מהמיון וכך מביאים אותי לרכב, נוסעים הביתה.

ועכשיו צריך להיכנס הביתה ויש 8 מדרגות עד לדלת ופשוט גוררים אותי הביתה, אני נשכב על הספה, אין אוויר , מתרגל נשימות ונרגע לאט לאט.

ועכשיו אני שבוע וקצת בבית, עדיין משתעל, בקושי הולך, הגוף מאוד חלש ועדיין לא יצאתי מהבית, ורק מחכה להתחזק כדי לחזור לבית החולים, להתנדב ולעזור לצוות ולחולים כדי שלא יהיו לבד. ובערב מקבל טלפון מעיריית כרמיאל – אולי תוכל לעזור למשפחה מכרמיאל שאב המשפחה בבית החולים והם לחוצים מאוד, אולי תעביר להם את הידע ואז הם יהיו יותר רגועים ואני נענה כמובן בשמחה יחד עם אשתי כי לי עדיין קשה לדבר. ורואה טלוויזיה ומתעצבן על כולם, אלה שמפירים את החוקים והנהלים, אלה שמזלזלים, אלה שמתחמנים את השוטרים במחסומים וזה כולם , לא מגזר מסוים, לא גיל מסוים פשוט כולם.

ואני עכשיו מתחנן בפניכם – מספיק עם זה, תתאפקו , תדווחו למשטרה / 106 על כל התקהלות שאתם רואים, אל תצאו מהבית אם אתם לא ממש חייבים, אל תיכנעו לפיתויים רגעיים של הנאה, שימרו על עצמכם ועל היקרים לכם.