בית / קהילה / אנשים / אחי דני, החלל הראשון של העיר
דניאל דני יליארד חלל צהל הראשון כרמיאל צילום: פרטי
דני יליארד. צילום: פרטי

אחי דני, החלל הראשון של העיר

שתפו

ספטמבר 1969. כרמיאל הקטנה מוכה בהלם עם היוודע הבשורה המרה: דני יליארד, בנם של פלה ושלמה מרחוב משעול הסביונים, נהרג בעת שירותו הצבאי. 50 שנה אחרי האסון ההוא, משחזרת אסתר לב-רן (יליארד) אחותו של דני, את היום הנורא ומשרטטת קווים לדמותו של חלל צה״ל הראשון של כרמיאל

מאת גיל דובריש

ספטמבר 1969. קצת לפני תחילת השנה החדשה, תש״ל, כרמיאל הקטנה שמנתה כמה מאות משפחות בסך הכל וכולם מכירים בה את כולם, מוכה בהלם עם היוודע הבשורה המרה והקשה: דני יליארד, בנם של פלה ושלמה מרחוב משעול הסביונים, נהרג בעת שירותו הצבאי.

זו היתה הפעם הראשונה שהיישוב הקטן מתמודד עם כאב השכול. היום, 50 שנה אחרי האסון ההוא, משחזרת אסתר לב-רן (אז יליארד) האחות הקטנה של דני, את היום הנורא ומשרטטת קווים לדמותו של חלל צה״ל הראשון של כרמיאל. וכמו במקרים רבים אחרים שהתרחשו אחרי אותו אסון, גם את המוות הזה ניתן היה למנוע.

ישראל – ברזיל – ישראל

דני יליארד נולד ב-19.2.1950 בגבעתיים לפלה ושלמה. בשנת 1953 הוצעה לשלמה עבודה כמנהל עבודה בפרויקט בניה של סולל בונה בסאו פאולו בברזיל. ההצעה המקורית עמדה על שנתיים. המשפחה נסעה לברזיל ונשארה שם 12 שנים, כששלמה עובר מפרויקט לפרויקט. ב-20.2.1957 נולדה אסתר. כשהייתה קטנה עברה המשפחה לעיר בלו הוריזונטה בצפון ברזיל. המשפחה התגוררה בבית גדול, עם עוזרת בית ומטפלת צמודה עד גיל 6.

אסתר לב רן דניאל יליארד
אסתר לב רן ותמונת אחיה, דניאל יליארד ז״ל. יובל של געגוע

דני למד בבית ספר מקומי והיה היהודי היחיד שם. יום אחד הוא חזר הביתה וביקש מאימו להכין שני סנדוויצ׳ים ליום המחרת. כעבור יום ביקש ממנה 3 סנדוויצ׳ים. אסתר נזכרת: ״אמא אמרה לו, מה קורה, אתה כל כך רעב? דני השיב לה וסיפר שבכיתה שלו יש ילדים עניים שלא מביאים אוכל ונשארים רעבים. בסוף יצא שבכל יום הגיע דני לבית הספר עם 5-6 סנדוויצ׳ים, שאותם חילק בסתר לחבריו והכניס לתיקיהם מבלי שיבחינו בו. בעקבות ההיתקלות הישירה בעוני הקשה הזה, כשאין לילדים אוכל או טיפול רפואי מינימלי, החל לקנן בו החלום להיות רופא ילדים ולהעניק טיפול רפואי טוב לכל ילד״.

בשנת 1964 פגשו פלה ושלמה יליארד שני שליחים של הסוכנות היהודית, שסיפרו להם על הקמתה של עיירה חדשה בלב הגליל בשם כרמיאל שנועדה לייהד את הגליל. ״הוריי רצו בכל מקרה לעזוב את ברזיל ולחזור ארצה, הם עשו ׳חושבים׳ והחליטו לעשות ציונות ולעבור לגליל. הם ראו בכך הזדמנות להתחלה חדשה״ מספרת אסתר. ״עברנו מבית גדול עם חצר יפה בברזיל לדירת 54 מ״ר בבניין הרכבת ברחוב הגליל 25/5, קומה שלישית בלי מעלית. הגענו לארץ אחרי שיט שנמשך 18 יום ב-17 בינואר 1965. זה היה באמצע החורף. בנמל חיכתה לנו בלה נהגת המונית המיתולוגית מכרמיאל. כשהגענו לכרמיאל בשעה 5 וחצי אחה״צ כבר היה חשוך. לא ראינו כלום. לא היתה תאורה – לא ברחובות ולא בבתים. באחד החלונות ראינו עששית קטנה. מישהו התקרב אלינו, בירך אותנו לשלום. זה היה עזרא פיק ז״ל, שהיה אז נציג הסוכנות בעיר. הוא לקח אותנו לדירה, חדר אחד להורים וחדר אחד לי ולדני שהיה קטן מאוד יחסית למה שהורגלנו בברזיל. חצי שעה אחרי זה דפקו על הדלת שלנו, בפתח עמד אברהם גיל ז״ל ואמר לנו ׳ברוכים הבאים, בואו אלינו לארוחת ערב!׳ תוך כדי הארוחה הציע למתוח כבל חשמל מביתו אלינו, כדי שתהיה לנו לפחות תאורה בערב. כך חיינו 3 שבועות, עד שחיברו אותנו לחשמל״.

אח גדול

חלומו של דני להיות רופא ילדים ליווה אותו לכל אורך הדרך. כשהגיע ארצה, היה לו חשוב לשפר את העברית שלו מתוך מחשבה שיירשם בעתיד ללימודי רפואה. כשסיים את כיתה י׳ הרגיש לאור ציוניו בעברית שאינו בשל לעלות כיתה. הוא פנה מיוזמתו ביחד עם הוריו להנהלת בית הספר וביקש להישאר שנה נוספת בכיתה י׳. דני עבד קשה מאוד בלימודים והשקיע את כל מירצו ויהבו כדי להצליח. אבל מלבד הלימודים, דני היה חבר ומנהיג. בטיולים היה מעודד את חבריו שהתקשו לצעוד ונושא את ציודם, הוא היה זה שרץ ראשון לאסוף קרשים למדורה ומדליק את האש כדי לבשל אוכל. הוא היה מארח בבית את חבריו ללימודים שהתקשו בחשבון ובאנגלית וסייע להם בהכנת שיעורי הבית ובתרגול החומר. ״היו לו תכונות של נתינה ללא תנאי, של מנהיגות״ מספרת אסתר.
– איזו אחות היית, מהאחיות הקטנות המציקות האלה?

משפחת יליארד בחצר ביתה בכרמיאל בשנות השישים. צילום פרטי
משפחת יליארד בחצר ביתה בכרמיאל בשנות השישים. צילום פרטי

״הייתי האחות הקטנה… רבנו, קיללנו והרבצנו, כמו כול האחים. אני קינאתי בו כי היה מותר לו להישאר עד מאוחר והוא יכול היה לצאת לבלות עם חברים בימי שישי בערב. לא הבנתי את פער הגילים בינינו, מה פתאום שהוא יקבל ואני לא? גם אני רציתי. למרות כל החיכוכים בינינו, כמו שיש בין כל אח ואחות, דני היה מאוד אחראי, הנתינה שלו הייתה ללא גבול. בחופשות היה מעסיק אותי ומשחק איתי במשך שעות. עד שעברנו לבית השני, חלקנו חדר כי זה מה שהיה. אני זוכרת בגיל 8-9 בערך, שהוריי הוזמנו ביום שישי בערב לחברים בקריות ודני היה אמור לצאת עם חברים למסיבה. לא הייתי מוכנה להישאר לבד, כי פחדתי – בברזיל התרגלתי להיות צמודה לאומנת. דני הציע שהוא יחזור הביתה בכל שעה עגולה בלילה כדי לבדוק שאני בסדר. וכך היה, הוא בא ב-9, ב-10, ב-11, בחצות… ב- 12 וחצי בלילה כבר חזרו הוריי מהקריות. איזה נער בן 16 היה עוזב בכל שעה את החברים שלו במסיבה וקופץ הביתה כדי לבדוק את האחות המפונקת שלו?״

דני קרס והתמוטט

50 שנה עברו מאז אותו יום נורא. אסתר אחותו הקטנה של דני, היתה אז ילדה בת 12. היום, יובל שנים אחרי, היא רוצה לספר את הסיפור של דני מנקודת מבטה, וכאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים…

דני רצה ללמוד רפואה וניסה להתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטת ירושלים. ראש המועצה בכרמיאל אז, ברוך ונגר ז״ל התערב למענו והפעיל קצת לחץ – ודני התקבל לעתודה האקדמית. הוא נרשם ללימודי שנה ראשונה בביולוגיה, אפילו נושא המעונות היה מסודר. כל מה שנשאר על דני לעשות היה להתגייס ולעבור את הטירונות. ב-12.8.1969 התגייס יליארד לגולני ושובץ לטירונות במחנה שרגא, ליד קיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי. זו הייתה אמורה להיות טירונות בת 6 שבועות שאחריה היה אמור דני להתייצב ללימודים באוניברסיטה. הוא לא הספיק לממש את חלומו.

בתחילת ספטמבר יצאו דני וחבריו למסע רגלי בן יומיים לראש הנקרה ובחזרה. היה חמסין כבד באותם ימים, נזכרת אסתר. ״חום של 40 מעלות, משמעת מים נוקשה״ היא משחזרת. ״ממה שידוע לנו, לפי סיפורי החברים, החיילים הגיעו לראש הנקרה ולמחרת יצאו בדרך חזרה בשעה 6 בבוקר. כשעתיים אחרי כן עיקם דני את הרגל והתלונן על כאבים בקרסול. חבריו עודדו אותו לפנות לחובש אבל זה פטר אותו מבלי לבדוק ואמר ׳לא נורא, תמשיך ללכת׳. בשעה 12 הם ערכו מעין הפסקת צוהריים, אכלו משהו ושתו. ודני התלונן שוב על כאבים ברגלו, פנה לחובש פעם נוספת וזה חבש אותו חבישה משולשת על הנעל ואמר לו ׳תמשיך ללכת׳. בשעה 2 הם הגיעו לצומת נהריה, תוך כדי צעידה דני פשוט קרס ואיבד את ההכרה״.

דניאל יליארד ז״ל. צילום פרטי
דניאל יליארד ז״ל. צילום פרטי

אסתר מספרת כי מאחר שלא היה במקום רכב צבאי כלשהו, החיילים עצרו טרמפ בכביש הראשי ופינו את אחיה למרפאה שבמחנה שרגא. שם זיהו כי הוא נמצא במצב התייבשות והציפו אותו בנוזלים רבים. 6 שעות ארוכות ניסו להיאבק על חייו בבסיס. ״לא ברור לנו אם הוא היה בהכרה בכלל בשעות האלה״ אומרת אסתר. ״רק אחרי שש שעות כשלא הצליחו לייצב את מצבו החליטו להעביר את דני לבית החולים נהריה״. זה היה מאוחר מדי.
לפני כמה שנים ביקשה אסתר לראות את התיק הרפואי של דני.

בתיק צויין שדני קדח מחום בעת הגיעו לבסיס, הבדיקות הראו שהיו לו 40 מעלות. בשעה 8 בערב הועבר לבית החולים נהריה, שם טיפל בו רופא צבאי, שהיה במקרה תושב כרמיאל. במשך כחצי שעה ניסו הרופא והצוות בבית החולים להציל את דני, הם לא הצליחו.

״מי שטיפל בדני בבסיס היו חובשים ולא רופאים מוסמכים. אם היו מפנים את דני ישירות לבית החולים במקום לנסות להציף אותו בנוזלים ולהעמיס על הכליות, אני מאמינה שהיו מצליחים להציל את חייו״ אומרת אסתר. ושותקת.

דני איננו

״זה היה יום חמישי. אמא עבדה כל היום במטבח כדי להכין אוכל ורבה עם הירקן כי ביקשה תפוחי עץ והוא לא הביא לה. היא רצתה לאפות עוגה לדני כי רצינו לבקר אותו בבסיס בסוף השבוע״ מספרת אסתר. ״באותו לילה, בשעה 10 וחצי, 11, אמא נכנסה למיטה. ואז דפקו בדלת. אני ישנתי, הייתי תלמידה בכיתה ז׳ והיו לי לימודים למחרת. אבא פתח את הדלת ונכנסו חברים מהיישוב – אברהם בורו, יוליאן פסקל זאב בן דוד וד״ר ז׳ק פז, זכרם לברכה. באותה תקופה התנהל מסע בחירות למועצה ואבא התמודד בראשות רשימה א-פוליטית בשם ׳למען כרמיאל׳. כל מי שנכנס הביתה היו פעילים ברשימה. כשאמא שאלה מחדר השינה מי הגיע, אבא ענה לה ׳ענייני מפלגה׳. לא עלה בדעתו שהנסיבות אחרות לגמרי. כששאל מה קרה, אמרו לו ׳באנו בקשר לדני, תשמע, הוא נפצע והוא בבית החולים נהריה. אבא קרא לאמא ׳קומי, נוסעים לבית החולים, דני נפצע׳. ואז החברים אמרו לו בשקט, ׳אין כבר בשביל מה לנסוע׳…

ההלם והשוק בבית היו גדולים. פלה בכתה בכי מר, הרופא ד״ר ז׳ק פז הזריק לה תרופת הרגעה. רק אחרי הבשורה נפתחה הדלת ונכנס קצין העיר. מתברר שהוא הגיע לכרמיאל לפני כן וחיפש אנשים שמכירים את המשפחה כדי שיבשרו את הבשורה המרה. כך זה התנהל אז. בהמשך התנהל דיון כואב היכן יש לקבור את דני.

באותה תקופה עדיין לא היה בית עלמין בעיר, המתים היו נקברים באזור. המקום שהיה מיועד להקמת בית העלמין העירוני, עדיין לא היה מגודר והסתובבו בו עדרי צאן. החלקה הצבאית הקרובה ביותר הייתה בנהריה. פלה ושלמה הסכימו, אם כך, בנם יקבר בנהריה, מרחק לא רב מהמקום שבו נפטר.

בשעה 6 בבוקר אימה של אסתר התיישבה על המיטה והעירה אותה. ״לא הבנתי מה קרה, כי בדרך כלל אבא נהג להעיר אותי מפני שאמא יצאה בכל בוקר מוקדם לעבודה בחיפה. אמרה לי ׳יש לי משהו לספר לך׳. בשבריר שניה חלפה במוחי המחשבה, ׳משהו קרה לדני׳. אמא אמרה לי ׳דני איננו״.

אסתר עוצרת קצת, בולעת את הרוק. ״50 שנה עברו מאז… אני זוכרת שהייתי בתוך חלום רע. לא יכולתי להבין ולתפוס שדני איננו. שמעתי המולה בבית, היו הרבה אנשים. הגיעו חברים קרובים של ההורים מכרמיאל ומחוץ לעיר. הגיע גם הדוד היחיד של אמא, שחי באמריקה ובמקרה היה בביקור בארץ. הגיע המחנך של דני מבית הספר התיכון גליל מערבי. עוד לא היה תיכון בכרמיאל, רק בשנת 1973 יפתח ביה״ס הורוביץ. אנחנו למדנו אז בתיכון גליל מערבי בצפון עכו. המחנך בכה, הוא כל הזמן חזר על המילה ׳החמצה׳ ואמר שהוא לא מבין איך זה קרה״.

כול תושבי העיר הגיעו

ההלוויה שהתקיימה בחלקה הצבאית בנהריה יצאה לדרכה מכרמיאל. יום שישי, שעה 12 בצוהריים, ארונו של דני, מכוסה בדגל המדינה, הגיע עם קומנדקר צבאי ושישה חיילים לבית הכנסת אוהל חיה בטיילת הישנה בשכונת המייסדים. אסתר יצאה יחד עם הוריה מהבית לעבר בית הכנסת, מרחק של כ-200 מטרים. ״כול תושבי כרמיאל באותם ימים, כולם, ילדים, מבוגרים וקשישים, משהו כמו 2500 אנשים, עמדו משני צידי הטיילת. כול העיר הייתה בחוץ״ היא נזכרת. ״כולם הכירו את כולם, כולם ידעו מי היה דני. זה היה אירוע טראומטי לכרמיאל כולה״.

במהלך השבעה הגיע הרופא הכרמיאלי שטיפל בדני כדי לניחום אבלים. הוא סיפר כי כאשר הגיע דני לבית החולים, כבר לא היה מה לעשות. בעקבות המקרה נערך משפט צבאי והמ״פ נשפט והורד בדרגה. אסתר: ״אבא רצה להיות נוכח במשפט, אבל מנהל בית הספר התיכון, אורי אלוני ז״ל, איש יקר שליווה את המשפחה במשך הרבה שנים, שיכנע את אבא שלא להגיע למשפט. הוא אמר לו, ׳מה יקרה אם תגלה שהייתה פשלה ענקית והזנחה של המפקדים, האם זה יחזיר את דני לחיים? תחיה כל חייך בידיעה שפישלו בגדול?׳ אבא השתכנע ונשאר בבית״.

– אסתר, גם בלי להגיע למשפט, היה לכם ברור שאפשר היה למנוע את המוות?

״התחושה בבית הייתה ברורה. הייתה פשלה, הבנו שזה לא היה צריך לקרות״.

תישארו מעודכנים, הצטרפו אלינו:

– היה בבית כעס על הצבא?

״תבין שהייתי בת 12, כך שההורים לא סיפרו לי הכל ולא הייתי שותפה לכל התהליכים בהתנהלות מול הצבא. אני יודעת שהיה כעס גדול על הפשלה. התחושה שתמיד ליוותה אותנו, הייתה תחושה של החמצה נוראה. דני עשה כל- כך הרבה מאמצים ללמוד רפואה ולהיות רופא ילדים, וזה נקטע, החלום… הוא לא הספיק אפילו להתחיל בלימודים״.

– מישהו טיפל בכם אחרי האסון?

״כל ההתייחסות אז הייתה אחרת, לא הייתה מודעות מקצועית לעניין. עובדת סוציאלית שהגיעה לבקר בביתנו, שוחחה עם הוריי. אני זוכרת שהיה קצין מגולני שביקר כמה פעמים בבית, לקח אותנו בג׳יפ צבאי לטייל ברמת הגולן, אבל אחרי זה נעלם. אף אחד לא טיפל בי, באחות הקטנה. במשך עשרות שנים לא שוחחתי עם גורם מקצועי על הנושא… עד מלחמת לבנון השניה, כשהכול התפרץ אצלי פתאום. ורק אז ניגשתי לקבל טיפול מתאים, זו הייתה הפעם הראשונה שנפתחתי ושיתפתי בפני אנשי מקצוע את מה שעל לבי״…

כבר 49 שנים שיש גן על-שמו

המשפחה המשיכה הלאה והתמודדה עם האסון בתוך עצמה. על השאלה איך התמודדו ההורים ואסתר עם המעמד שאותו לא רצו, המשפחה השכולה הראשונה של כרמיאל, היא עונה בכנות: ״הרגשנו שמביטים עלינו בעין ביקורתית, בזכוכית מגדלת. אם אמא לבשה שחור, אז אמרו עליה ׳אוי מסכנה׳, ואם שמה אודם, אמרו ׳אוי, כבר מתאפרת׳… אני זוכרת שחודש וחצי אחרי שדני נהרג, שיחקתי עם חברים ליד הספריה בחוץ וצחקתי. אחת הנערות העירה ׳תראו אותה, כבר צוחקת׳.

גן ילדים על שם דני יליארד רחוב שדמה כרמיאל
גן הילדים על שם דני יליארד ברחוב שדמה בכרמיאל

בשנים הראשונות ההורים החליטו להנציח את דני בטורניר כדורגל מקומי והעניקו גביע לקבוצה הזוכה. במלאת שנה לנפילתו הונצח שמו של יליארד בגן ילדים. אסתר: ״אבא ואמא חשבו כי מאחר שדני רצה להיות רופא ילדים, ראוי שההנצחה שלו תהיה קשורה לילדים, לכן העדיפו הנצחה מלאת שמחה במקום אנדרטה. המועצה המקומית הסכימה וקראו לגן חדש שנפתח אז בשכונת המייסדים, גן דני. בשנת 1997 פנה ראש העיר אז עדי אלדר להוריי, סיפר להם שהגן ייסגר בשל הזדקנות השכונה. אלדר דאג לארגן סיור לאבא ואמא ברחוב שדמה, שם עמדו להיפתח שלושה גנים חדשים והם בחרו באחד מהם הנושא את שמו של דני עד היום. דני הוא כנראה החלל היחיד שאין לו אנדרטה, יש לו כבר 49 שנים גן על-שמו״.

– ההנצחה קיימת עד היום?

״בכניסה לגן יש שלט עם תמונה של דני וברקוד שאם סורקים אותו מגיעים לדף מידע עליו. בתוך הגן יש אלבום תמונות שלו. במשך כול השנים הגננות נתנו לאבא את הכבוד להדליק נרות בחנוכה, בכול מסיבת סוף שנה הוריי קנו מתנות לילדים בתיאום עם הצוות. ב-2011 אבא נפטר, אמא הלכה לעולמה ב-2014. בעשור האחרון הנושא של ההנצחה הוא באחריותי, אני שומרת על קשר עם הגננות ועורכת פעילויות עם הילדים, בכול יום זיכרון אני מספרת על דני, הילדים יודעים שאני אחותו של דני, החייל הגיבור של הגן״.

״חשוב לי לציין שישנה הנצחה בבית הספר התיכון לגליל מערבי, שבו למדנו אני ודני. בית הספר העתיק את מקומו מעכו לכברי. בכל יום זיכרון עורכים שם טקס שהוא המשמעותי ביותר עבורי, אני משוחחת עם תלמידי כיתה י״א מדי שנה ומספרת את סיפורו של אחי״.

– איך מתגעגעים אחרי 50 שנים?

״יש המון געגוע. יש כול הזמן מחשבה מה היה קורה אילו היה פה. אני חושבת שלומדים במשך הזמן לחיות עם הכאב הזה… דני היה חסר בהרבה מאוד נקודות בחיים שלי. כשהתחתנתי, כשהתגרשתי, כשנולדו ילדים ונכדים, כשהיה קשה להתמודד עם הבריאות של הוריי לעת זקנה וכשהייתי חייבת לקבל החלטות הרות גורל, הוא היה כל כך חסר״ אסתר מפסיקה ומוחה את הדמעות בעיניה… ״רציתי שיהיה כאן״ היא ממשיכה בשקט, ״כדי לשתף אותו בכאב ובעצב, בשמחות וברגעי האושר – והוא לא היה״.

כתבה מעניינת:

דר חגי רכניצר מרכז רפואי לגליל נהריה צילום רוני אלברט

הכרמיאלי שמבצע את בדיקות הקורונה

שתפוד"ר למדעי הרפואה חגי רכניצר שעומד בראש המעבדה המיקרוביולוגית במרכז הרפואי לגליל הוא האיש שלוחץ …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.