הלכתי לראות את הסרט הראשון בסדרת סרטי נשים, שמוקרנים באודיטוריום של אורט בראודה, פשוט כי השם של הסרט: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן? – סיקרן אותי והזכיר לי שעות וימים שביליתי ב”קריאת” הספר אלה קרי הילדה מלפלנד.
ליידי התיישבה אישה צעירה, אמא ל-4 ילדים קטנים ומייד התחלנו לדבר. היא סיפרה לי איך בדרך לכאן הכל לא הלך, אבל איכשהו הסתדר והיא היתה כל-כך גאה בעצמה שהיא הצליחה, הצליחה למרות הכל להגיע כדי להנות מהסרט שרצתה לראות.
לפני הקרנת הסרט, סיפרה דבורית שרגל, במאית הסרט והדמות המרכזית בו, שהסרט הזה הוא כל מה שיש לה ובה. לקח לה 4 שנים ליצור אותו, והיא השקיעה בו את הכל, את רוחה, את נפשה ואת כל החסכונות שלה.
מהרגע הראשון של הסרט נהייה לי חיוך על הפנים, חיוך שהלך והעמיק. הסרט הוא מאוד קליל, משעשע, מרגש, מחבר בין דורות, ארצות ואנשים ובמרכזו אישה אחת שחולמת למצוא את גיבורות ילדותה ,את אלה קרי ונוריקו סאן, הדמויות בשר ודם שמאחורי הצילומים. איזה סיכוי היה לה למצוא את נוריקו סאן ביפן, מדינה שמונה עשרות מליוני תושבים, כשאפילו שם משפחה לא היה לה? כל המידע שהיה בידה, היו צילומים מהספר, מלפני יותר מ-50 שנה. זה אפילו פחות הגיוני מאשר למצוא מחט, בערימה של שחת!
והיא השקיעה שעות וימים וחודשים ושנים, בעבודת נמלים, וב”כשלונות” ובדרכים יצירתיות חדשות, שגם הן לא הובילו אותה מייד אל פתח ביתן, אבל זה לא שבר אותה, כי היה לה חלום, והיתה בה התלהבות, שהדביקה את הסובבים אותה, והיא ידעה להעריך כל אבן קטנה בדרכה, כאבן שהיא חלק מהדרך שלה אל הגשמת החלום .
אני חושבת שהסרט הזה הוא סרט ששרותי הרווחה, הבריאות והחינוך צריכים לאמץ ולהקרין בבתי ספר, בתי סוהר, בפני אנשים שאיבדו את התקווה שלהם לחיות, להיות, כי אם דבורית יכלה – כל אחד יכול לממש את החלום שלו. באמצעות הטור שלי, אני פונה אל כל מי שיכול להזיז איזשהו גלגל קטן, שיעזור להביא את הסרט הזה לציבור של אנשים שכל-כך זקוק לו.
לפני שנים חלמתי לכתוב ספר על חיי, כדי להראות לאנשים שכל אחד יכול לשנות את המזל שלו. לא היה בי את הכוח להשקיע את כולי במימוש החלום ולכן “הסתפקתי” בטור בעתון. הסרט הזכיר לי את החלום…