יובל שולמן (14.5) חזרה מאליפות העולם ג׳וניור לנערות עם שתי מדליות זהב ושתי מדליות כסף בהן זכתה יחד עם חברותיה לנבחרת: לעלות על הפודיום ולשמוע את התקווה זה רגע שלא ייאמן
מאת גיל דובריש
יש אלופת עולם בכרמיאל!
אמש (שלישי) חזרה יובל שולמן (14.5) עטורת מדליות מאליפות העולם בהתעמלות אומנותית ג׳וניור לנערות עד גיל 16, שבה השתתפה ביחד עם הנבחרת הישראלית. באליפות, שהתקיימה ברומניה, זכו שולמן וחברותיה בשתי מדליות זהב קבוצתיות בתרגילי החבלים והכדורים ובשתי מדליות כסף בקרב-רב. לפני פחות מחודשיים זכתה שולמן ביחד עם הנבחרת במדליית זהב בקרב-רב ובשתי מדליות כסף בגמרים באליפות אירופה לנערות שהתקיימה בבאקו, אזרבייג׳ן. מישהו אמר תקוות אולימפיות? בהחלט כן!
יובל, בתם של ליז ויניב שולמן, ילידת כרמיאל, מתאמנת בהתעמלות אומנותית מגיל 5. את צעדיה הראשונים עשתה בבי״ס הישגי כרמיאל, ואחרי כמה שנים עברה להתאמן באגודת מכבי ג׳ים קריית ביאליק. בקריות התאמנה שש פעמים בשבוע – ימים ראשון עד שישי, אחרי הלימודים ועד הערב. בשנה שעברה התקבלה שולמן לנבחרת הנערות הישראלית ובשנה האחרונה הייתה באופן קבוע על הקו כרמיאל – מכון וינגייט, באוטובוסים, ברכבות, מהבוקר ועד הלילה. המשפחה נרתמה לעזרה בהסעות הלוך-חזור בכל הזדמנות, בעיקר בסופי השבוע. יחד איתה בנבחרת יש 6 מתעמלות נוספות, כולן מתגוררות במרכז. יובל היא היחידה שעושה את הדרך הארוכה מהצפון ובחזרה מדי יום ביומו.
באליפות העולם וגם באליפות אירופה בחודש מאי, לוותה יובל על-ידי אימה ליז, שנסעה איתה ועודדה אותה באופן אישי וצמוד בתחרויות, ביחד עם הורים נוספים של ספורטאיות המשלחת.
מסתבר שיובל היא לא רק מתעמלת מצוינת, אלא גם תלמידה מצטיינת שסיימה את כיתה ט׳ באורט כרמים. במשפחה מציינים כי בבית הספר באו לקראתה בהבנה והתחשבות מלאה ולימודיה כללו בשנת הלימודים בעיקר הגשת עבודות ומבחנים, שאותם עברה בהצלחה. היא זוכה לעזרה לימודית רבה בבית מאביה, מהנדס במקצועו.
יממה אחרי שובה, התפנתה יובל לספר לנו על החוויה.
– ספרי לנו, איך זה מרגיש לעמוד על הפודיום כשההמנון מתנגן?
״זה פשוט מטורף, לעלות על הפודיום ולשמוע את התקווה זה רגע שלא ייאמן, מאוד מרגש. הרגשתי את העוצמה של המעמד, אין אפילו מילים לתאר את זה. אני גאה לייצג את המדינה! השגנו הישג שלא היה בעבר, בעבר נבחרות ישראליות זכו במדליות כסף וארד באליפויות עולם לנערות, אבל זו הפעם הראשונה שישראל זוכה במדליות זהב. האליפות הייתה חוויה מעצימה שתרמה לי המון ותרמה המון לביטחון העצמי שלי. במהלך התחרות גם רכשתי המון חברות חדשות, מתעמלות מכל העולם״.
– איך את מצליחה לתמרן בין האימונים המפרכים, הנסיעות, הלימודים וחיי החברה?
״זה מאוד מאוד קשה, אבל ההורים עוזרים המון ותומכים בי בכל מה שצריך, למשל להסיע אותי ב-10 לילה או לצאת מוקדם ב-5 בבוקר כדי שאספיק להגיע לאימונים. אבא שלי עזר בלימודים כדי להשלים חומר. בתקוםפת האימונים שמרתי על קשר עם החברות שלי בעיקר בטלפון, וכמובן שהחברות בנבחרת היו איתי כמעט 24/7״.
– כשהתחלת את דרכך בענף, כילדה צעירה, דמיינת שתמצאי את עצמך במקום הראשון בעולם?
״תמיד אמרתי לעצמי, הלוואי שאגיע מתישהו למקום כזה, אבל לא חשבתי שאצליח להגשים את זה כל-כך מהר. הכל בזכות ההורים שלי, הם כיוונו והדריכו אותי כל הדרך״.
– מי המודל שלך לחיקוי?
״ההורים כמובן, ובספורט – אני שואפת להיות כמו המתעמלות הטובות ביותר, כמו לינוי אשרם״.
– מה הלאה?
״עכשיו אני בחופש שבוע-שבועיים, ואז נחזור לעניינים, נתחיל להתחמם ולחזור לכושר. בספטמבר אחזור ללימודים. בשלב מאוחר יותר אני מתכננת להשתתף במבחנים לנבחרת הבוגרת, כדי שבגיל 16 אוכל להתאמן ולהתחרות במסגרת הבוגרת״.
– מה המטרה הגדולה ביותר שלך?
״השאיפה מס׳ 1 שלי היא לייצג את המדינה באולימפיאדת לוס אנג׳לס ב-2028 ולזכות במדלייה״.
– כמה מאתגר להיות ספורטאית מצטיינת בפריפריה, בהתחשב בכך ששאר חברותייך לנבחרת שמתגוררות במרכז הארץ?
״הקושי העיקרי נובע מהמרחק הרב. כדי להגיע לאימונים במכון וינגייט קמתי בכל יום בסביבות 5-6 בבוקר וחזרתי הביתה בסביבות 9 בלילה, בזמן שיתר חברות הנבחרת עשו את הדרך הזו במהירות. אז כן, יש עניין של חוסר בשעות שינה. וגם כשהיו ימי חופש, בגלל המרחקים הארוכים לא יכולתי להשתתף בימי כיף וגיבוש שאירגנו החברות. אבל זה חלק מהדרך שלי, זה מה שמחשל אותי ומלמד אותי להיות חזקה ולא לוותר״.
האב יניב מספר: ״יש לה אופי של ספורטאית, חזקה מאוד ונחושה מאוד. בלי אופי חזק, פשוט אי אפשר להמשיך בקצב כזה. כמובן שהמשפחה כולה מגויסת לנושא ועושה זאת באהבה – אני, אשתי, וגם הבן הצעיר שלנו… זה נסיעות, לוח זמנים מטורף, כבר קרה שנסענו למרכז הארץ בבוקר וחזרנו לשם אחר-כך כדי להסיע אותה בחזרה. אין אצלנו כל-כך ארוחת ערב משפחתית: אוכלים בדרך, לומדים בדרך״.
יניב מוסיף: ״מאז שהתקבלה לנבחרת ישראל, מרכז חייה של יובל הוא בווינגייט, כולל חיי החברה שלה. זה קשה, אבל מתגמל. יובל מקבלת המון כלים לעתיד והיא עצמאית מאוד. היא מאוד אוהבת להתעמל ועושה זאת בשמחה. אם לא היתה רוצה להישאר בתחום – אף אחד לא היה מכריח אותה. אנחנו לא מהבתים האלה שבהם אם מקבלים פחות מ-100 לא נכנסים הביתה. הדרישה למצוינות מגיעה מתוך תוכה, וכנראה שגם בהשפעת הערכים שעליהם גדלה בבית״.