כל פעם כשאני מגיעה לאמירים אני נטענת בכל כך הרבה אנרגיה , שלא פעם אני אפילו מוותרת על הטרמפ שלי ומעדיפה ללכת ברגל אל בית העם הגדול. היופי של המקום, הבתים שמשתלבים עם הנוף הפסטורלי של עצים, צמחיה וטבע, החיוכים של האנשים והכלבים שאותם אני פוגשת בדרך, פשוט עושים את העליה הקשה, לדרך שכל כך נעים להלך בה.

אם רק נדע לטייב אותה..

שתפו

לפני כחודש הקמתי לי קבוצה של משחקי מוח בדרך הצבע והצליל גם באמירים. היו חבלי לידה קשים, אבל הקבוצה קרמה עור וגידים ואני כל כך נהנית מהקבוצה, כקבוצה ומכל אישה ואישה. לשמוע את הצליל שלה שמשתלב כל כך יפה ונותן גוון כל כך מיוחד לכל המקהלה הזאת שאנחנו יוצרות יחד.

כל פעם כשאני מגיעה לאמירים אני נטענת בכל כך הרבה אנרגיה , שלא פעם אני אפילו מוותרת על הטרמפ שלי ומעדיפה ללכת ברגל אל בית העם הגדול. היופי של המקום, הבתים שמשתלבים עם הנוף הפסטורלי של עצים, צמחיה וטבע, החיוכים של האנשים והכלבים שאותם אני פוגשת בדרך, פשוט עושים את העליה הקשה, לדרך שכל כך נעים להלך בה.

השבוע רקדנו את הכחול, כחול שהוא ים ושמיים, מרחבים, יצירה והתקשורת שלנו עם הסביבה. היינו אמורים לעשות את המפגש בבית העם הקטן, כי בבית העם הגדול היתה איזו הרצאה של המועצה. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי אליו. על אחד הקירות יש תמונות של ראשוני אמירים, התקרבתי ופתאום נהיה לי אור כזה חזק בעיניים. הרגשתי שם כל כך טוב. לאה נכנסה ובשמחה רבה אמרה: יששש! סידרתי לנו את האולם הגדול!. לא רציתי לעזוב, אבל ידעתי שעבור הכחול, הדבר הכי נכון זה המרחב שיש לנו בבית העם הגדול.

זה היה מפגש ממש מעצים, אבל אני נשארתי עם הרצון לדעת לאן אני מגיעה. מהם השורשים של אותן הנשים המדהימות שאני כל שבוע פוגשת? כמה טלפונים קצרים ויש לי שם ומספר טלפון של משה זרחי, שהקדיש לי מזמנו וסיפר לי את סיפור חייה של אמירים.אם רק נדע לטייב אותה

הוא פתח בתאור קצר של התקופה. קום המדינה: אני הייתי בן 17, כבר חייל. בני הנוער לפני המלחמה וגם לאחריה רצו לקום ולהגשים, להקים משהו למען המדינה, לבסס אותה. המדינה הקימה באמירים "בתים קטנים" של 20-25 מ"ר, בבניה מהירה, ללא יסודות, ללא שירותים, ללא מים חמים, ללא חשמל וללא כביש ולתוך כל האין הזה , הביאו עולים חדשים. הגל הראשון היו עולי תימן שתנאי המחייה הקשים הביאו לעזיבתם את המקום ביחד, כאיש אחד. לאחר כשנה הגיעו עולים ממרוקו. גם הם מהאוניה ישר אל הישוב. רובם עזבו תוך זמן קצר, חוץ ממשפחות סודרי וביטון, שמתגוררות עד היום בישוב. הישוב נעזב, ננטש ורועי צאן גנבו את המעט שנשאר בו. אם רק נדע לטייב אותה

בשנת 1957 פנתה לסוכנות היהודית קבוצה של 10 טבעונים-"תמהונים" שחיו בתל אביב ורצו להקים ישוב אורגני, אקולוגי, על בסיס של צמחונות וטבעונות. צמחונות וטבעונות בשנת 57 ? איך לא ידעתי? – חשבתי! כילדה אף פעם לא רציתי לאכול בשר ובטח שלא את¸הבשר של הארנבת החמודה שאמי הגרילה במסיבה, וכשלא היה מה לאכול בבית , יום אחד שחטו אותה והגישו לי אותה על הצלחת. כעסתי על ההורים שלי, שלקחו לי את המשחק עם הארנבת שלי! אני לא הפכתי אז לצמחונית, אבל משה, שגדל בבית של מגדלי עופות, שאותן שחטו החליט כבר בגיל 7 להפוך לצמחוני וואו ! מאיפה היה לו אז את הכוח והידע? אישתו, מאירה, כבר נולדה לבית צמחוני. סבא שלה, שהגיע מליטה, היה מבוני מוצא שליד ירושלים. היה להם משק קטן של 3 פרות, אבל כשהן הזדקנו הוא לא הסכים לשחוט אותן והן מתו מוות טבעי. וואו, הבן שלי החל לגדל לפני כעשור תרנגולות בקיבוץ בו הוא מתגורר, בערבה, וגם אותן הוא לא מוכן לשחוט. חשבתי שזה רק הוא, ופתאום אני מגלה שהשורשים שלנו כל כך עמוקים. הסבא לא הצליח עם הפרות והפך לחקלאי של פירות.אם רק נדע לטייב אותה

על כל פנים, קבוצת המשוגעים לדבר,10 אנשים, רובם רווקים ורווקה אחת, סוזן, היום בת 80, ביקשו להגשים את חזונם באמירים. "אתם רק 10", טענו בסוכנות היהודית. "אנחנו נתרחב – נממש את העליה מהעיר אל הכפר. ותוך כדי הקשבה, אני כך חושבת לעצמי: קבוצות העולים, לא רצו להגיע, הם הגיעו לבתים ללא יסודות, תרתי משמע. ופה נוצרה קבוצה שיש לה חזון ויש לה תשוקה לממש אותו. וזה לדעתי, כל מה שאנחנו צריכים כדי לעשות שינוי, בחיים האישיים שלנו, בחיינו כקהילה.

חדורי אמונה בהצלחתם עלו בשנת 1958 המתיישבים הראשונים בחג חנוכה שהוא חג האור. נו, וזה פלא שקיבלתי כזה מן אור כשרק הבטתי בתמונות שלהם? בשנות ה-60 הגיעו עוד כמה משפחות מתל אביב שהיו בשנות ה-30 לחייהם. כל אחד כבר יכול היה יכול לבחור לו בית, ולהרחיב אותו. באותם הימים הגיעה משפחה מאוד ידועה של צמחונים: הוא – חה"כ ישראל גורי, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, איש צנוע שכל שבוע עשה נסיעה באוטובוסים של 6-8 שעות בדרך אל ומ- ירושלים לאמירים ואישתו,גילה גורי, שהיתה טבעונית. משה נזכר, איך הוא היה נוסע על עגלה וסוס כדי לאסוף את ישראל גורי מהכביש הראשי, כי כבישים עדיין לא היו באמירים. ישראל גורי פתח למושב המון דלתות. פגישה אחת של משה עם זלמן ארד, שר החינוך, שקרא לעוזר שלו: תכניס לתקציב הקמת ביה"ס במרום הגליל, בלי מכתבים, יועצים, בירוקרטיה. תוך שנה קם ועמד ביה"ס , אליו הגיעו מורים מהמרכז והוא הפך לשם דבר באזור כולו.

רומה צור, אישה מאוד חזקה ומרשימה, בעלת שלושה תארי ד"ר: ד"ר לפילוסופיה, לרפואה ולחקלאות, הגיעה לאמירים באמצעות תנועת הצמחונים., היא האמינה שהאדמה תתן לנו מפיריה, אם רק נדע לתת לה. וואו. איזה משפט מדהים! בעזרת ועד המושב התקבלו תקציבים כדי לפתח 6-7 דונם עם תרסות. היא חיפתה את האדמה בקש ובחומר אורגני , טייבה את האדמה והצליחה לגדל גידולים שלא מתאימים לאזור אמירים: אבוקדו, אפרסמון, שזיפים…כן, כשמטייבים את האדמה עליה אנחנו צומחים, אנחנו יכולים להפוך את הבלתי אפשרי – לאפשרי וממומש ובהנאה גדולה. אנשים מכל העולם התחילו להגיע אליה ואל אמירים שהיה למושב האקולוגי היחיד בעולם שבו חיו צמחונים וטבעונים ביחד. רומה ניזונה מהגן שלה ולא משום דבר אחר וחיה עד שנות ה-90 לחייה. לא רק רומה הצליחה. ההצלחה וההתרחבות היתה בכל. התחלנו לבנות, להרחיב, הילדים גדלו. נלחמנו על אדמות והצלחנו, למרות שרבים לא האמינו שנצליח. בדיוק כמו רומה שהצליחה לגדל את הפירות שלה במקום הכי לא הגיוני שיצליחו לפרוח. האדוונטיסטים, שומרי השבת, נוצרים שקיוו שהמשיח יגיע לגליל, הגיעו לאמירים וברגע שהיה ברור שהם רוצים להשתלט על אמירים, הוציאו את כל העשבים השוטים האלה בידיהם מהמושב, בדיוק כמו שהם עושים עד היום, כשעשבים מאיימים על הצמיחה של הגידולים שלהם. הם לא מרעילים אותם בחומרים כימיים, שפוגעים גם בהם, גם באדמה, גם באדם.

בשנות ה-60 וה-70 אמירים החלה להצמיח גם את ענף התיירות. באותה התקופה צפת היתה כעיר קייט אירופאית: בתי מלון משפחתיים, מועדוני לילה והרבה אומנים שהחלו את דרכם, בצפת. וכשאנשי אמירים הגיעו לצפת לקופות חולים, לסידורים בבנקים, וקלטו שאנשים מחפשים מקום להבראה, הם הזמינו אותם לבתים שלהם והתגוררו כל אותה העת במחסן שליד הבית. כך החלה תנועת הצימרים הראשונה.

בשנות ה-90 פרצה במושב מחלה רצינית. הלוואות אותם לקח בעיקר המושב , בתקופת האינפלציה הגואה הותירה בכל מקום חובות ענקיים ופחד קיומי. הבנקים סגרו את שעריהם. נושים החלו להגיע ורק בעזרתו של חוק גל ובעזרתן של כל המשפחות גם יחד, שכל אחת מהן היתה צריכה לתת 20000 שקל – נחלצנו, שרדנו ואפילו התפתחנו. מאז למדנו: לא לוקחים עוד שום הלוואה. אם קשה מידי, לא מפתחים. דואגים לתת לבנים את מלוא האפשרות לחזור אל המקורות שלהם והם אלו שמכניסים לחיינו את רוח היצירה, את חיי החברה והתרבות.

וואו משנתה של רומה צור, לטייב את האדמה, חיה, נושמת פורחת ומשגשגת בישוב המיוחד הזה, שכל פעם כשאני מגיעה אליו, אני מתמלאת בהמון כוח, הנאה והנעה. מאוד מקווה שטייבתי את האדמה ובקרוב, לאחר שלהי הקייץ אוכל להמשיך לקטוף את הפירות המתוקים של הסדנא שלי: משחקי מוח בדרך הצבע והצליל.

 

כתבה מעניינת:

חגיגת קונצילה ריגטה עם עגבניות שרי צלויות, קלמטה ומוצרלה צילום אפיק גבאי (1)

קונצילה ריגטה – איטלקית 100%

שתפומתחשק לכם איטלקית 100% על הצלחת? קבלו מתכון של פסטה קונצילה ריגטה עם עגבניות שרי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.