השכנה מלמעלה פעם ביום דופקת צרחה.
בא לי לצעוק.
אנחנו גרים פה כבר 10 שנים ופעם ביום יש צעקה אההההההההה.
כשהגנו לשכונה הזו הייתי בת 10, היום אני בת 20. לפעמים בצבא חסר לי הצעקה שלה פעם ביום.
בראש השנה האחרון החלטתי שאני דופקת לומר שנה טובה וגם אייל הבן שלה חזר מדרום אמריקה. לפעמים אנחנו מתכתבים בפייס והוא אמר שאני אקפוץ כי הוא הביא לי משהו, מתנה קטנה מהטיול.
אז דפקתי בדלת, אמא שלו פתחה. “היי מתוקה מה חסר לאמא?” הפעם כלום, יפה. יפה קוראים לה.
באתי לראות את אייל.
“את אייל? הוא ישן מאתמול. אם תצליחי ארוחת ערב עלי”.
אני נכנסת לחדר, כל החדר מלא בתיקים. אני חושבת לי מה הוא קנה את כל דרום אמריקה… חחחח.
ואז אני שומעת אותו ממלמל, “אני מת על הבושם שלך אפרת. אחת המטיילות שפגשתי שם הייתה משתמשת בו”.
וואלה כן? אייל קום לא נעים לי ככה בחושך ואין לי הרבה זמן, אמא שלך בכלל יודעת שערב חג? היא אמרה שאם תקום ארוחת ערב עליה.
“אמא שלי לא זוכרת איך קוראים לה”. כן אני אומרת, והיא גם לא צעקה מאתמול שחזרת.
אייל צוחק “את מתה על הצעקות שלה, אה”.
כן זה מרגיע אותי. אייל מדליק אור קטן ואומר לי “קטן בואי שבי לידי”. מי קטן, שלוש שנים הבדל, שלא תעוף עלי.
“מה את נעלבת לי, תני חיבוק נסניף אותך קצת”.
בקטנה, נראה לי שיש לי חבר.
“קטן את שוברת לי את הלב”.
אייל אני אומרת, אתה זוכר את כל החופשים על הגג, השיחות שלנו. אייל עונה כן, אבל חכי רגע מה זה חושבת שיש חבר איך לא סיפרת לי בכל ההתקשקשויות שלנו. התקשרתי אליך ארבע פעמים בטיול הזה וכלום. עכשיו את אומרת לי שאת חושבת שיש לך חבר. קטן נשבר לי הלב”.
אייל תקשיב רגע. תחבק אותי… “לא רוצה, יש לך חבר”.
נו אתה מתחיל עם השטויות שלך. אייל קם מהמיטה עם תחתונים צועק לאמא שלו תעשי לי קפה בבקשה. אייל עוד לא התנשקנו, לא מתאים לי שתסתובב לידי בתחתונים.
“קטן לכי אני אבוא לארוחת חג, כמו כל חג. אני יביא את המתנות”. אתה כועס עלי? “לא כועס, מאוכזב”. ממה בדיוק? שב שנייה עשית לי סחרחורת. “קניתי לך בגדים זה בסלון”, הוא אומר.
שב שנייה. אני נגשת מתיישבת לידו מחזיקה לו את הפנים. שנה וחצי אני מחכה לך ואתה כועס ומאוכזב? “קטן את חושבת שיש לך חבר?” כן אני חושבת שיש לי חבר, שאוהב אותי, מליוני קילומטרים ממני, מתקשר אלי ולא לאמא שלו, שולח לי מיילים בכמויות והודעות בפייס, כל זה. ואני מחזיקה לאייל את הפנים, הוא מחייך, העיניים מבריקות. אייל למה דמעות. “קטן למה לא אמרת לי כלום”?
כן אמרתי לך, כל פעם שאמרת שאתה אוהב אותי, אמרתי גם אני, אייל תנשק. אוי, אני כבר לא הילדה הקטנה של השכנים ואתה כבר לא צריך להציל אותי ממכות. וערן חבר שלך, כבר לא דלוק עלי, יש לו חברה ממש כוסית, דרך אגב.
אייל מנשק אותי ככה נשיקה קטנה כזו, רכה כזו, נשיקה של פעם ראשונה. הוא מחבק אותי ואז נושק לצווארי, משכיב אותי על המיטה, מלקק לי את האוזן ולוחש “כל כך חיכיתי לרגע הזה, לריח שלך. כל הזמן שהדפנה הזו הייתה עוברת לידי והייתי אומר לה אוף הריח של קטן שלי עליך היא הייתה מסתובבת, מנשקת אותי על הלחי ואומרת לי ‘הריח שלי רק דומה לריח של קטן שלך, של קטן הרבה יותר מיוחד עבורך ותגיד לה כבר שאתה אוהב אותה’. אז חזרתי להגיד לך שאני אוהב אותך”.
אני מנשקת כל חלק בפנים שלו, מצח, עיניים, ריסים, גבות, לחיים, שפתיים, הוא מפשיט אותי, נושק ומלטף את גופי, הוא נוגע בי ופתאום אני מרגישה הכי אישה בעולם. עשיתי אהבה לפני, אבל אייל… אייל זה הגבר הזה שכל כך רציתי. הוא חודר אלי, אנחנו מתנשקים ומתחבקים. פעם ראשונה שאני גומרת מבלי לעזור לבחור שאיתי ולא שהייתי עם מלאן רק עם שניים, אבל אייל… אייל זו אהבה שלי מגיל 10. זה הלב הזה ששמר עלי תמיד, שלא נסע עד שהתגייסתי, אייל זה חלק מה מהמשפחה, כי אמא שלו לא הכי שפוייה ולא תמיד הייתה שם לגדל אותו. אני באמצע ואז הצעקה שלה אההההההה….
אנחנו שוכבים במיטה, נקרעים מצחוק. מתגנבים למקלחת להתקלח ביחד בלי שהיא תשים לב, כמו שני ילדים קטנים ואז יוצאים והיא עומדת לנו מחוץ לאמבטיה: “כל כך הרבה שנים לקח לכם?” אני צוחקת ואומרת לאייל: אהבה שלי, אמא שלך יותר שפוייה מכולנו. הוא צוחק, מחבק אותי ואמא שלי כבר צועקת בחדר מדרגות שנרד לארוחת שבת.
אני מתגנבת הביתה בחלוק מגבת. אחי נכנס לחדר שלי ואומר לי מזל טוב אחותי הקטנה, בסוף הוא חזר בגללך, הגעגוע הרג אותו, רק אל תגידי שאמרתי לך ואני שמח שאת איתו, ככה אני יודע ששומרים עליך. אני עולה לקרוא ליפה והיא יורדת איתי, מתרגשת, בוכה. היא אומרת לאמא שלי “מה הילד שלי היה עושה בלי המשפחה שלך, אתם הדיירים היחידים שנשארו לגור פה למרות הצעקות שלי”. אמא שלי מחבקת אותה ואומרת לה את יותר שפוייה מכולם… פעם ראשונה שאייל יושב עם אמא שלו לארוחת חג מה צריך יותר מזה לפתיחת שנה חדשה”.