זהר.נט חדשות כרמיאל
אין ספק שגיבורי השנה הם לוחמי האש שהצילו את הצפון הבוער מאסון. טפסר שחר צאירי, מפקד הכיבוי בתחנת גליל המרכזי מספר בראיון מיוחד על ההתמודדות עם גל השריפות באזור וחושף לראשונה סיפורים מתוך האש: ״כשאתה שומע בקשר את הצעקות של האנשים ואתה רואה את צמרות העצים עולות באש והכל אפוף עשן, אז אתה חושש״
מאת גיל דובריש
את טפסר שחר צאירי, מפקד תחנת הכיבוי גליל מרכזי שנמצאת בכרמיאל, תפסנו אחרי לילה רגוע, הראשון מזה מספר לילת שבו הצליח לישון כמה שעות ברצף. את השבוע האחרון הוא לא ישכח עד סוף חייו. כמי שמפקד על התחנה, עמד צאירי בראש כוחות לוחמי האש שנלחמו בגל השריפות שפקד אותנו, שריפה אחרי שריפה, תוך הקרבה עצמית וסיכון חיים.
סיכון מטורף
המחוז הצפוני בכיבוי מונה חמש תחנות, אחת מהן היא תחנת גליל מרכזי שבסיסה כאן בכרמיאל. בשלושת הימים הקשים שבהם המדינה הייתה אפופת עשן, טיפלה תחנת גליל מרכזי לבדה כמעט בכ-200 אירועים, בהם פינוי של ארבעה יישובים: גילון, חרשים, הר חלוץ ויעד.
עבור צאירי, בן 46, תושב כפר תבור, כרמיאל הפכה להיות הבית השני מאז אפריל 2015, כשעבר לפקד על תחנת גליל מרכזי. הוא בכיבוי משנת 1994, הספיק לפקד על תחנות טבריה וגליל מערבי. לפני כשנה וחצי בוצעה רפורמה והוקמו תחנות אזוריות חדשות.צאירי הפך למפקד התחנה בכרמיאל, החולשת על כל השטח מביר אל מכסור, שפרעם, דיר חנא, משגב, כרמיאל, מעלות תרשיחא ועד לגבול הצפון. על השטח הענק אחראים כ-100 עובדים בתחנה, מתוכם כ-70 לוחמי אש. זו כנראה התחנה המורכבת ביותר בארץ, בגלל השטח הטופוגרפי, האוכלוסיה המגוונת ועוד סיבות רבות נוספות. ״קיימים כאן לא מעט אתגרים שיש להתמודד מולם״ אומר צאירי.
– אני חושב שהוכחתם שאתם יכולים להתמודד מול האתגרים הכי קשים, כמו גל השריפות האחרון.
״יש לנו תחנה מקצועית חזקה. התמודדנו עם כ-200 אירועים, שהם לא אירועים שאתה נתקל בהם בשגרה, אלא בעלי פוטנציאל סיכון מטורף, שדרשו מאיתנו לפנות יישובים שלמים. אירוע רדף אירוע, כשתוך כדי כך שישה צוותים ושלושה קצינים, רבע מהסד״כ שלנו בתחנה, נשלח לסייע בכיבוי האש בחיפה. ביטלנו חופשות, אנשים לא יצאו הביתה. הגל הזה תפס אותנו בדיוק אחרי שורה של אירועים פה בצפון, אנשים עבדו מסביב לשעון עוד לפני כן. זה היה שבוע מטורף. למשל, מיד אחרי האירוע של גילון שבו פינינו בתים, אתה עוד לא מספיק לייצב את האש ואז מקבל דיווח על שריפת יער באשחר, אחר כך דיווח על יער שגב ואז חרשים ויעד… לא רק שהאנשים הגיעו לבית, הם אפילו לא הצליחו לחזור למנוחה בתחנה, אלא נזרקו מאירוע לאירוע״.
– ב-22 שנותיך בכיבוי, זכורה לך תופת כזו עם כמות כזו של שריפות בתוך זמן קצר?
״למעט אירוע השריפה בכרמל לפני 6 שנים, שהיה גדול, עם פוטנציאל מטורף ושהסתיים לצערנו באסון כבד, דווקא מה שקרה כאן, היה הרבה יותר משמעותי מכמה היבטים. היו הרבה מאוד אירועים שכרוכים בהגנה על אוכלוסיה, כשכל אירוע היה תסריט אחר לגמרי, אתה מגיע לאירוע ואנשים שגרים במקום מתפנים ממש מול עיניך מהבתים ונסוגים מהאש״.
״זה המון ניסיון ואמונה בדרך. אני סומך על האנשים ואני יותר מאשר מצדיע להם, אני מסיר את הכובע בפניהם, זו חבורה נפלאה שנבחנת בתקופות הקשות. ברגעים כאלה אתה רואה לנגד עיניך את כל מי שמאמין בך ובטוח שאתה מייצג ארגון חזק שמגן עליו. כל השנים התכוננו לאירועים ותרחישים כאלה ואחרים, השתתפנו בהמון תרגילים וכמובן ישנם בימי שגרה הרבה מאוד אירועים. כשמגיע רגע המבחן אתה פועל בשליפה על–סמך הנהלים ששיננת כל הזמן וגם בתחקור עצמי תוך כדי תנועה״.
– האם הייתה לך בימים הקשים האלה, מין תחושה של תסכול והרמת ידיים?
״באירועים כאלה אתה מתעלה על עצמך. האדרנלין ותחושת האחריות למשימה ולאנשים שאתה מוביל היא ראשונה במעלה, כל ההכשרה, המקצועיות והניסיון שלך מגיעים כאן לידי ביטוי. אתה יוצק את האישיות שלך והערכים לתוך זה ואתה מוביל קדימה חבורה של לוחמים. לא היה לי קמצוץ של תחושה שאני נסוג, להפך, הרגשתי מאירוע לאירוע שאנחנו מתחזקים. אני אספר לך מה מחזק אותנו – בגילון אנשים נסוגו מהאש, הם היו בטוחים שלא יהיה להם לאן לחזור. ואתה נכנס ונלחם בגופך על היישוב, כשאין שם אף נפש חיה, רק אתה ולוחמי האש… ואתה מציל את היישוב, מציל את כל הבתים, למעט ארבעה שניזוקו מעט. בבוקר אתה רואה את האנשים שבים ליישוב והם בטוחים שהבתים שלהם נהרסו עד היסוד, אבל אז הם מגלים שהבתים שלהם עומדים על תילם ואפילו לא קרה להם כלום. החיבוקים שלהם, התגובות, זה מחזה מרגש עד דמעות. זה מה שנותן לנו את הכוח. וזה לא שהיה לנו לזמן להתמוגג על הניצחון כי אתה ממשיך מיד לאירוע אחר, אתה מגיע לחרשים בגלל שריפה ושוב נאלץ לפנות יישוב מתושביו״.
להתמודד עם ההחלטות
כשאני שואל את טפסר צאירי היכן היה הרגע הקשה והמאתגר ביותר בגל השריפות הוא משיב בלי להניד עפעף, ״אין ספק שבגילון. באופן אישי שם זה מתח אותי עד לקצה״.
– למה?
״האש עלתה מאזור שעב ומהוואדי לכיוון היישוב. מטוסי כיבוי חגו מעלינו והצוותים היו פרוסים לאורך בהגנת ישוב בין האש לבין הבתים, תוך שהם מסלינים (מזרימים, ג.ד) מים. אלא שבחסות הרוח המזרחית הבעייתית והיובש, נוצרו תנאי אקלים קשים שגרמו לפוטנציאל בעירה גבוה ביותר. השריפה עברה את הלוחמים שלנו, הם עמדו וצעקו שהאש עוברת אותם ואוחזת בצמרות העצים של היישוב. נתתי למטוסים פקודה להסלין מים ישירות על הבתים, משהו שבהחלט לא מקובל באירועים שגרתיים. חריג מאוד. זה היה המוצא האחרון, לא הייתה לי ברירה אחרת. אתה מנהל סיכונים כל הזמן, אתה לוקח בחשבון את כל מה שיש בך ומקבל החלטות שאתה צריך להתמודד איתן אחר כך. ידעתי שכל התושבים פונו, אם לא הייתי פוקד על המטוסים לפעול, כל הבתים היו נשרפים. זו הייתה אחת ההחלטות שהצילו את היישוב, אבל את כל הקרדיט אני נותן ללוחמים שהיו בשטח״.
– השתתפת בכיבוי האש על הכרמל לפני 6 שנים?
״בוודאי, הייתי אז מפקד תחנת טבריה, הגענו לשם כדי להשתתף במאמצים לכבות את האש״.
– כשהאנשים שלך בשטח צעקו שהאש עוברת אותם, זה לא גרם לדז׳ה–וו אצלך של אותם אירועים קשים בכרמל?
״כשראיתי את האש אוחזת באזור שבו היו לוחמי האש, כן, זה החזיר אליי תמונות קשות. אתה שומע בקשר את הצעקות של האנשים ואתה רואה את צמרות העצים עולות באש והכל אפוף עשן, אז אתה חושש, זה טבעי. החשש הוא גם טוב כי הוא גורם לך להיזהר. אלה רגעים שאתה חייב להיות בפוקוס, חד וחלק, מאוד מרוכז, כי ההחלטות שלך יכולות לשנות, הן מכריעות גורלות. זה חלק משגרת חיינו, לקבל החלטות אצלנו זה תהליך מהיר, אתה מבין שעליך להתמודד אחר–כך עם התוצאות. בלילה השתלטנו על האש, הרגשתי גאווה, אני מפרגן ללוחמים בלי סוף ומבין שהביאו את עצמם עד לקצה, נתנו את כל כולם והקריבו. בבמבחן התוצאה ניצחנו. אבל אז ישר רצנו לשריפת יער שאיימה על אשחר, לא היה לנו זמן לשמוח״.
שינה? אין דבר כזה
צאירי חזר הביתה רק ביום שבת בצהריים. הבן שלו, המשרת בצה״ל, חזר מהבסיס והם ניצלו את ההזדמנות לארוחת צהריים משותפת. אחר–כך צאירי שב לתחנה, כי האש עוד לא שככה לחלוטין באזור.
– ישנת בכלל בימים האלה?
הוא צוחק: ״מיום שני עד שבת, לא בדיוק ישנתי, אולי חצי שעה פה, חצי שעה שם, נמנום קל בין לבין. כשאתה חי מתופת לתופת אין לך זמן לנוח, אתה חייב להיות שם בשביל האנשים שלך. לוחם אש ששומע אותך בקשר ואתה משדר לו שהכל בשליטה, גם כשאתה רואה את הכאוס, זה נותן לו ביטחון עצום. אתה חי את השטח איתם, גם ובעיקר כשקשה. משם הם שואבים את הכוחות״.
– כחלק מהפקת הלקחים, האם לדעתך התחנה מצויידת ומוכנה לתרחישים מסוג זה?
״התחנה חזקה. יש פה משאב אנושי מצויין, המוטיבציה בשמיים. אנחנו תחנה שמלבד הפעולות המבצעיות גם תומכת בקהילה, אנחנו מקיימים פעילויות ומהווים חלק בלתי נפרד מהקהילה, מרגישים שזו השליחות שלנו. והחיבור הזה למקום, גם נובעת העוצמה, לא רק מהציוד אלא בעיקר מהמשאב האנושי״.
– אנחנו לא זקוקים ליותר מטוסי כיבוי?
״קיבלנו עזרה רבה מהמטוסים שהגיעו, אבל הם לא מכריעי אירוע. אם לא יהיה לוחם אש שיעמוד מול האש ויסלין עליה מים, זה לא יעזור, היא לא תכבה מעצמה״.
– אני מניח שאתם לא מפסיקים לקבל חום ואהבה מהציבור בימים אלה?
״קיבלנו חיבוק מטורף מהתושבים, אבל במקביל נשמור על צנעה וענווה, נסיים, נקפל את הציוד ונהנה מהתוצאה. תראה בתחנה, יש לנו חדר מלא בכל טוב שאנשים הביאו ללא הרף… הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, אני לא יודע מאין יש לאנשים את המספר שלי, אבל הם מתקשרים כל הזמן כדי להציע עזרה ותרומות, אנשים מכל היישובים והכפרים באזור מציעים לבוא ולהתנדב ואף לנדב את הרכבים שלהם, הביאו לנו אוכל וציוד, וזה מחמם את הלב, גם זה חלק מהדלק שאנחנו מקבלים כדי להמשיך הלאה״.
– היית אומר שהיקף הדליקות שפרצו בימים האחרונים כתוצאה מהצתות, גבוה יותר מאשר הממוצע?
״יש הצתות, אבל רוב האירועים נמצאים עדיין בשלבי חקירה, אני רוצה להיזהר ולא רוצה לשייך את האחראים למגדר כזה או אחר, אלה אנשי שוליים, זה לא משקף את התחושה הכללית בציבור. אלה גורמים שניצלו את התהודה שעשו השריפות, אבל לא הייתי מגדיר זאת כמגמה או תופעה. אני מכיר את השיח הציבורי בנושא אבל לא תומך בו. יש לזכור שאנו חיים באזור שבו יש אוכלוסיה מעורבת שחיה בדו–קיום. יש לי בתחנה עובדים דרוזים, מוסלמים, נוצרים, יהודים וכולם שווים בני שווים, כולם הקריבו כדי לכבות את השריפות. בימים האלה קיבלנו המון תמיכה ואהבה מיישובים ערבים, דרוזים ויהודים כאחד״.
– מה אפשר לאחל לך וללוחמי האש בתחנה, ככה לסיום?
״אפשר לאחל שנדע ימים יותר רגועים, שנדע להפיק את הלקחים, נהיה טובים יותר ונעניק שירות טוב יותר לציבור״.
