בית / Uncategorized / בין הפלסטינאים לערבים הנוצרים
אני יודע שיש אצלם התפכחות, הם רואים מה מעוללים לנוצרים בטורקיה, בסוריה, בעירק, במצרים ובעזה. ההובי בעירק, הוא לסגור את הכנסיות ולשרוף אותן על יושביהן

בין הפלסטינאים לערבים הנוצרים

 (בתמונה למעלה: כנס מתנדבים לשירות לאומי במגזר הערבי שנערך בכרמיאל)

גיוסם לצה”ל של ערבים נוצרים

אני מברך על ההחלטה של צה”ל לשלוח צווי גיוס לצעירים נוצרים, זה עדיין לא מחייב. אבל מתוך הכרות קרובה של הנוצרים בישראל, אני יודע שיש אצלם התפכחות, הם רואים מה מעוללים לנוצרים בטורקיה, בסוריה, בעירק, במצרים ובעזה. ההובי בעירק, הוא לסגור את הכנסיות ולשרוף אותן על יושביהן. פה בישראל למרות שהם מיעוט שסובל מאפליה ודעות קדומות, הם עדיין  נהנים מזכויות ומחופש שאין כמותו מאף אחת ממדינות ערב. טוב שהם מתחילים להתנתק מהח”כים הערבים. אני משוכנע שהם יזכו לקבלת פנים חמה ומחבקת  מהחברה הישראלית, השירות הצבאי הוא חלק מתנאי הקבלה לחברה הישראלית.

קול שפוי ברשות הפלסטינאית 

השבוע גינה שר הבריאות הפלסטינאי את רצח סגן הניצב בערב החג הפסח. הוא אמר, ”הרצח כואב לי, ליהודים יש דם אדום בדיוק כמו לנו הפלסטינאים“. וואאוו…  אני שמח שיש מי שגילה את העובדה הפשוטה הזו. בכל זאת זו אמירה בדרך הנכונה, דרך לחנך את העם לקבל את האחר, להבין לכאבו וסיבלו. זה קול שפוי והלוואי שירבו כמותו.

הרצח במועדון הלילה

יפתח גרידי, צעיר מצטיין, מלח הארץ, חייל בגולני שיצא לחופשה, הלך עם חברים וחברות למועדון, באים בבונים ומציקים לאחת הבנות, הם לא מקבלים סירוב וכאשר חבריה של הנערה באים לעזרתה, זה נגמר ברצח. אני מתקומם בכול נימי נפשי. מה קרה לנו, איך הפכנו לחברה של ערסים. אני פונה לבני הנוער ומתחנן, אל תלכו למועדוני לילה, זה הפך לשדה קטל, חבל על חייכם, חבל על הנעורים שלכם. תלכו לקולנוע, לתיאטרון, למופעים, למסעדות, לערבי שירה, תארגנו מסיבות ריקודים בבתים פרטיים. מועדוני לילה הפכו למקומות שמועדים לפרענות. השאירו את המועדונים ל”בבונים”, לישראלים המכוערים. אתם  שימרו על גופכם ונפשכם.

הלקח האישי שלי מהשואה

אחת השאלות שהטרידו אותי בעניין השואה הייתה, מה היה סוד הכוח של אלה שעברו שבעה מדורי גיהינום ושרדו, מה הבדיל אותם מאלה שלא שרדו. מחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות גילו שהסוד היה נעוץ בכך, שאותה נערה או אותו צעיר שהיה במחנות, היה לו מישהו שחיכה לו בחוץ. זה היה לפעמים אהוב, אהובה, או הורה, או ילדים שנשארו מחוץ למחנות  להורים במחנות. לאלה היה שביב של תקווה, שיש עוד סיכוי שהם יפגשו את אהובי ליבם, זה הכניס בהם דחף לשרוד בציפורניים. לאלה היה יותר סיכוי לשרוד. ולזה אני תמיד חוזר כשהחיים נעשים קשים עד בלתי נסבלים, בבית או בעבודה או בכלל, אני חוזר אל משפט שכתבה אנה פרנק ביומנה: “אני לא חושבת על כל הסבל. אלא על היופי שעוד קיים”.

 ושתהיה לכם שבת שבת

שתפו

כתבה מעניינת:

שבלולי קינמון ושקדים מאת אלפרו צילום יחצ חול (1)

שבלולי קינמון ושקדים

חג ט"ו בשבט בפתח ואין זמן יותר מתאים מזה למאפה מתוק וריחני של שבלולי קינמון …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link