גיל ״ההישרדות״: המסע של טובה לישראל

בגיל 14 יצאה טובה מדהני גבייאו, כיום כרמיאלית, למסע רגלי של שנה וחצי ביחד עם משפחתה – מהכפר בו נולדה באתיופיה, דרך סודן – ועד לישראל. על התלאות שאיתן התמודדה: מחלות, שודדים, מלחמה ואפילו רצח, היא מספרת לראשונה בראיון מיוחד

מערכת פורטל זהר.נט

השבוע יציינו בארץ את יום הזיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה, כ-4000 במספר. עבור טובה מדהני גבייאו (48) מכרמיאל, המסע שעשתה כנערה עם משפחתה במשך כשנה וחצי, הוא זיכרון שחרוט בלבה לנצח. פעמים רבות הביטה בלבן של העיניים למלאך המוות וראתה אנשים נופלים ומתים מול עיניה. ״לכולם בגיל העשרה יש את גיל ההתבגרות, לי היה את גיל ההישרדות״ היא אומרת.

הכפר התרוקן מיהודים

טובה יצאה למסע לישראל כשהיתה נערה בת 14 ביחד עם הוריה ואחיה. בשנת 1989 הגיעו בני המשפחה לארץ, תחילה התגוררו במרכז קליטה בקריית ים ובשנת 1992 עברו לכרמיאל.

״מגיל צעיר גדלנו בבית על ברכי הציונות והכמיהה לירושלים, אני זוכרת שכל הזמן דיברו על עלייה לארץ והזכירו את ירושלים בתפילות, בחגים, בטקסים ובשירים״ היא משחזרת.

המשפחה גרה בכפר קטן בשם בירה במחוז גונדר. ״כל היהודים חיו בשכונה נפרדת, אבל היו לנו חברים נוצרים ולמדנו בבית ספר מעורב. תמיד היתה אנטישמיות מתחת לפני השטח, הנוצרים שם גדלו על האמונה שהיהודים בגדו בישו וגרמו למותו, היו מקללים ומגדפים אותנו, כינו אותו ׳פלשה׳ כלומר פולשים זרים שאין להם שורשים״ מסבירה טובה.

באמצע שנות השמונים היהודים החלו לעזוב את אתיופיה. הם עשו זאת בחשאי, עזבו באישון לילה ויצאו ברגל לכיוון סודן, משם המוסד היה אוסף אותם במטוסי הרקולס ומעבירם לארץ. המסע כלל דרך ארוכה ברגל, רווית מכשולים, מחלות וקשיים.

טובה: ״אנשים שיצאו למסע חששו לשתף שכנים ומכרים ואפילו בני משפחה רחוקים, כי פחדו שילשינו עליהם ויתנכלו להם. אז מי שרצה לעלות התארגן בקבוצות קטנות, מכר את הרכוש כדי לשלם למורה דרך והכין צידה לדרך – והכל בשקט ובסוד״.

״אבא שלי היה איש מילואים בתנאי קבע בצבא האתיופי, נהג להיעדר חודשים ארוכים מהבית. הוא התנגד לעלות לארץ כי פחד שאם יתפס הוא ייחשב לעריק ולבוגד ודינו מוות. חוץ מזה, הוא לא רצה לסכן את הילדים במסע רגלי מסוכן של חודש…״

״עם הזמן השכונה היהודית פשוט התרוקנה, כולם יצאו בדרכם לישראל ואנחנו נשארנו בין הבודדים בשכונה. היחס מצד הנוצרים הידרדר מאוד, הם ראו בנו בוגדים. במשך כשנה לא הלכתי לבית הספר כי פחדתי. אבא שלי השתכנע בסוף לעשות עלייה כי כמעט ולא נשארו יהודים בכפר שלנו, וגם בגלל אבא שלו ואחיו שעלו ארצה ושלחו אלינו מכתבים בהם קראו לנו להגיע״.

אביה של טובה לקח את הסיכון. באחד הימים יצא לחופשה מהצבא, השאיר שם את הנשק ואירגן קבוצה של משפחות נוספות. ״היינו חייבים להקדים ולצאת כי חבר טוב של אבא הזהיר אותו שהמקומיים מתכוונים לטרפד את המסע. יצאנו שלושה לפני הזמן המתוכנן, זו הייתה תחילת 1988. לא ידענו שהמסע שמתוכנן למשך חודש יארך כשנה וחצי״.

הרצח ששיבש הכל

״הצלחנו למכור חלק גדול מהתבואה, מהכבשים והפרות והיה לנו כסף רב יחסית. הכנו אוכל רב לדרך. באחד הלילות אספו אותנו שני מורי דרך וצעדנו אל ביתם, בכפר אחר, מרחק 5 שעות הליכה. בינתיים שמענו על יריות לעבר יהודים בכפר שלנו, למרבה המזל לא היו נפגעים. יצאנו משם בדיוק בזמן. הירי עיכב את האנשים הנוספים בכפר שרצו לצאת איתנו. באיחור של כשלושה שבועות יצאנו למסע עם קבוצות יהודים שהתאספו מאזורים שונים״.

כבר ביום הראשון של המסע קיבלו הצועדים סימן לכך שלא יהיה קל ופשוט. הם נקלעו לוויכוח קשה בין מורי הדרך שלהם ואחיינו של אחד מהם רצח בירי מורה דרך מתחרה. ״מאוחר יותר הבנו שהרצח הזה שיבש לגמרי את המשך המסע. אחרי כמה ימים של הליכה שני מורי הדרך שלנו עזבו אותנו בדרך והבטיחו לחזור ולאסוף אותנו. נשארנו בלי מדריכים בתוך יער חשוך בגשם זלעפות ובקור נוראי. רק בסביבות חצות הגיע למקום שליח, נער מכפר סמוך שקרא לנו להתלוות אליו ולפגוש בכפר את מורי הדרך שלנו. חצינו בעלטה המוחלטת ובגשם נהר שוצף שעלה על גדותיו, כל האנשים וגם הסוסים והחמורים שהבאנו איתנו, נפלנו שוב ושוב. באותו לילה לא פחדנו מהברקים, להפך – חיכינו להם כיזה היה מקור האור היחיד שלנו ורק כך יכולנו לראות לאן אנחנו הולכים. אבא שלי ביקש מכולם להחזיק ידיים: מבוגרים, נשים וילדים. חצינו ביחד את הנהר וטיפסנו לפסגת ההר הסמוך יד ביד, החלקנו, נפלנו, קמנו ונפלנו שוב. הנער השליח איבד את הדרך אבל בנס אף אחד לא נפגע. בסופו של דבר הגענו לכפר ואנשים שם היו בהלם, לא הבינו איך כולנו שרדנו – גם את הנהר וגם את חיות הפרא והנחשים הארסיים במקום״.

היכנסו לסיפורים אישיים מרתקים נוספים:

• עו״ד רונן לפיד: אלפים במצבו של איציק סעידיאן

• הצדיקפוריות

• שמעון נספה באסון, אחותו צועדת בדרכו

• עדנה שושן: נתינה בכל העדנה

• החוקרות של כרמיאל

• רחל תרמה כליה לאדם שלא הכירה

• המלאכים בכתום: יחידת החילוץ שלנו

למחרת בבוקר בישרו להם מורי הדרך שלא יוכלו להמשיך איתנו כי האחיין שלהם חשוד ברצח והם חוששים מנקמת דם. הם העבירו את הקבוצה לטיפולו של מורה דרך אחר והם הצטרפו לקבוצה של יהודים נוספים.

הקבוצה המשיכה במסע עם מורה הדרך החדש ונכנסה לתוך שטח קרבות במלחמה שהתנהלה בין צבא אתיופיה למורדים. הם צעדו בלילות ונחו בשעות היום כדי לא להסתכן. באחת הפעמים ביצעו מסוקים תקיפה של אתר כלשהו סמוך לשיירה. אף אחד לא נפגע. כעבור כמה ימים ארבה להם בדרך כנופיית שודדים.

״באחד הלילות הפתיעה אותנו קבוצת שודדים. הם נהגו לארוב לפליטים שצעדו בדרך. למזלנו מורה הדרך הכיר אותם ויצאנו מזה ׳בזול׳, מסרנו לידם חמור אחד והם עזבו אותנו בשקט״ מספרת טובה.

בשליטת המורדים

הקבוצה הגיעה לכפר קטן באזור שהיה נתון בשליטת המורדים. ״הם הזהירו אותנו והקצו לנו מבנה של כיתה למנוחה ולינה. מצאנו שם עוד 15 יהודים שהיו בדרכם לסודן. הצטופפנו כ-75 נפשות באולם קטן. היה צפוף ורועש נורא, אי אפשר היה לישון, המקום היה מלוכלך, מלאחרקים, זוחלים, במשך 10 ימים לא הפסיק לרדת גשם. כשרצינו לצאת, המורדים הציעו לנו להישאר עד סוף עונת הגשמים וסיפרו שכל הדרכים מוצפות. חלק מאיתנו נשברו וחזרו הביתה, גם מורה הדרך נפרד מאיתנו. נשארנו לבד״.

טובה מדהני גבייאו ומשפחתה נשארו בכפר הזה קרוב לשנה. ״חלק מאיתנו שכרו בתים בכפר וחלקנו ׳אומצנו׳ על ידי משפחות מקומיות שאירחו אותנו. בזכות אחת המשפחות האלה, שרדנו את התקופה הזו בחיים״ מספרת טובה. ״אמא שלי חלתה נורא במלריה ובשפעת והמשפחה הנוצרית הזו סעדה אותה בביתה עד שהחלימה ויצאה מכלל סכנת חיים. גם אני חליתי במלריה, עד למסע הייתי ילדה שמנמנה אבל אחרי המחלה הפכתי לשק עצמות. לא היו שם רופאים או מטפלים, לפחות 30 מחברי הקבוצה מתו באותה שנה בגלל המחלות״.

אגב, בטיול שערכה טובה ומשפחתה לפני כ-7 שנים לאתיופיה, היא איתרה את בני המשפחה שהצילו את חיי אימה. המפגש ביניהם היה מרגש במיוחד וטובה הודתה שוב ושוב על העזרה הרבה.

״עזרתי להוריי כמה שיכולתי, אני זוכרת שכאשר אמא חלתה מאוד אבא לקח אותנו להתפלל למען בריאותה, הוא התפלל בבכי לאלוהים שלא ישאיר אותו לבדו ואנחנו בכינו יחד איתו. אמא שרדה בסופו של דבר ונשארה בחיים.

אחרי כמעט שנה התחדש המסע והמשפחה יצאה לכיוון סודן ביחד עם פליטים יהודים נוספים. ״היינו קבוצה כ-45 איש, הפעם בלי מורה דרך. המורדים עזרו לנו בהסעה עם רכבים לבסיס אחר שלהם, כיוונו אותנו להמשך המסע והבטיחו לנו שבהמשך הדרך יש שיירות של משאיות שמגיעות עד לגבול. ואז הגענו למדבר״…

להתגבר על המוות

טובה עוצרת לרגע ומסבירה: ״כל חיי חייתי באזור גונדר, שהוא מקום מרהיב ביופיו ומלא יערות ירוקים. מעולם לא ראיתי מדבר וכשהגענו אליו לא ידעתי מה מצפה לנו. המשכנו ללכת שעות על גבי שעות בתקווה לאתר את שיירות המשאיות ששמענו עליהן. כמעט כל המים אזלו והמעט שנשאר היה רותח ולא ראוי לשתיה. בשלב מסויים אמא שלי שעדיין הייתה חלשה בגלל נזקי המלריה קרסה והתחננה לאבא שלי, ׳תמשיך עם הילדים, תציל אותם, תשאיר אותי פה למות במדבר׳. אבא לקח את אמא שלי על הגב והמשיך. ראיתי את אחי הקטן בן ה-4 שרוי באפיסת כוחות. לא יודעת מאיפה לקחתי את הכוח, אבל עם כל העייפות שלי הרמתי אותו על גבי והמשכנו הלאה״.

על סף אפיסת כוחות, לקראת השקיעה, הגיעה הקבוצה לנוה מדבר ובו בריכת מים קטנה. ״למזלנו אף אחד לא מת באותו יום״ אומרת טובה.

למחרת הצליחה הקבוצה לאתר 2 משאיות שהיו בדרכן לסודן ועלו עליהן. ״זו היתה נסיעה מפרכת של 12-13 שעות של על דרך עפר, ראינו רק חול וחול עד שהגענו לגבול סודן. לא היה לנו שום סיכוי לעבור את המרחק הזה ברגל, אם לא היינו מוצאים את המשאיות כולנו היינו מתים מצמא בדרך״.
בגבול בין אתיופיה לסודן פגשה המשפחה לראשונה את נציגי המוסד. ״היו שם אלפי פליטים אתיופיים שנמלטו מאזורי הקרבות וביניהם גם יהודים שרצו לחצות את הגבול. אנשי המוסד שהיו למעשה נציגים מוסווים של הקהילה האתיופית סיפרו לאבא שיקח לנו כ-3 שבועות לחצות את הגבול והזהירו אותו שצעירים סודנים נוהגים לחטוף נערות צעירות ולהפוך אותן לשפחות״.

״אני ואחד הדודים שלי החלטנו להסתכן ולחצות את הנהר שסימן את הגבול בין סודן לאתיופיה מבלי שהצבא האתיופי או השומרים הסודנים יראו אותנו כי היו יורים בנו מיד. נפרדתי מהמשפחה שלי באישון לילה, ואני ודוד שלי חצינו את הנהר לתוך סודן מבלי שהתגלינו. צעדנו לאורך אחת הדרכים, הלכנו בשעות הלילה והסתתרנו בשעות היום, כדי שלא יגלו אותנו״.

אחרי כמה ימים הגיעו השניים למחנה של הצלב האדום, שם הם קיבלו אוהל ומזון. ״גם שם היו סכנות, המחנה היה פרוץ והמקומיים ניסו לחטוף נשים צעירות או לאנוס אותן. כשלושה שבועות אחרי זה הגיעו גם אמא שלי ושלושה מאחיי. אבא שלי ואחד מאחיי, בן 9, הוחזרו על-ידי הסודנים לאתיופיה אחרי שהלשינו עליהם שהם יהודים. הם נאלצו לעשות את כל הדרך חזרה הביתה, ורק אחרי כשנה עלו ארצה, הפעם בטיסה מסודרת מאתיופיה״.

״מהרגע שהגענו לסודן הזהירו אותנו אנשי המוסד שלא לגלות שאנו יהודים. ושאם ישאלו אותנו, נספר שאנחנו פליטי מלחמה מאתיופיה״.

אחרי כמה שבועות הועברה טובה למחנה סגור ומאובטח בפיקוח ישראלי. בהמשך הצטרפו אליה אימה ואחיה. הם שהו שם כמה חודשים. ״היו שם 3-4 בקתות ובכל אחת נדחסו כ-32 בני אדם. היו לנו הנחיות ברורות מנציגי המוסד שביקרו קבוע במקום: אסור לבכות, אסור לצחוק, או להרעיש. רק הגברים הצעירים הורשו לצאת בשעות היום כדי לקנות אוכל לכל המחנה״.

טובה נזכרת שביום שבת אחד הפתיעו אותם המקומיים. ״חששנו שיידעו שאנחנו יהודים, לכן מיד כשהבחנו בהם התחלנו לבצע מלאכות שונות ולהבעיר אש, כדי שלא יחשבו שאנחנו יהודים. סיפרנו להם שאנחנו פליטים מהמלחמה, ראו שאנחנו עסוקים במלאכות שונות אז הם עזבו אותנו בשקט״.

אחרי כ-4 חודשים בסודן הגיעו נציגי המוסד ובישרו לאנשים במחנה, ׳זהו אתם עולים לארץ׳. קבוצה של כ-150 איש יצאה בשתי משאיות צפופות. ״כולנו נדחסנו לתוך המשאיות, אחד על השני, נסענו אולי שעה-שעתיים וכשירדנו באמצע שום מקום, בלב המדבר ראינו ׳מפלצת׳ יורדת מהשמיים״ מתארת טובה. ״זה היה מטוס הרקולס ישראלי. עלינו למטוס מאחור, התיישבנו והגענו בטיסה לישראל״.

– מה הדבר הראשון שעשית או חשבת כשנחתת בארץ?

טובה צוחקת: ״כמובן שנישקתי את הקרקע. לא האמנתי שאחרי שנה וחצי של תלאות נגיע לישראל. זה היה הגשמת חלום, לצערנו לא כל מי שיצא זכה להגשים את החלום הזה. עבור כל אחד מאיתנו, זו הייתה יציאת מצרים הפרטית שלנו״.

טובה מדהני גבייאו היא המייסדת והמנהלת של מרכז התרבות הקולינרי האתיופי בכרמיאל והמסעדה האתיופית ״טעם את יופיה״.