היי קוראים שלי, סליחה שלא פרסמתי לכם בשבועיים האחרונים היו לי אילוצים, התגעגעתי אז באתי…
אלה שמתמידים לקרוא בטח זוכרים שכתבתי כבר על פחדים. היום אני רוצה לחזור לזה מהמקום הכואב שלי. בחודש וקצת נפרדתי משני אנשים שמאוד אהבתי בגלל מחלה, על הראשון כתבתי עליו ועל אישתו לפני כשלושה שבועות, איש יקר שזכה לחיים טובים וצנועים.
השני הוא דוד שלי, שלא ממש נלחם במחלה הוא בחר במוות – ואולי כי רוב חייו היה בשפל ודווקא כשיצא ממנו, הגורל הפנה לו שוב את הגב והוא נפל למחלה.
הפחד שאני רוצה לדבר עליו זה הפחד שלו. הוא נפטר ללא אישה וילדים.אני, אחיי ובני דודי היינו בשבילו הכל. לפני מספר חודשים אחת מבנות דודי התחתנה, כולנו הגענו. אני ודודי ישבנו ודיברנו על החיים, הוא שאל אם זה שיושב לידי הוא בן זוגי, אמרתי שלא. הוא הסתכל עליי ואמר – ילד אחד לא מספיק ולמות לבד זה לא כל כך טוב. אז אני צחקתי ואמרתי לו “אבא”… הייתי קוראת לו אבא כששנינו היינו מדברים בארבע עיניים, אולי כי לי לא ממש היה אבא ולו לא היו ילדים, אז הרגשתי איזה צורך לקרוא לו כך. אמרתי לו “אבא, עוד ילדים בטוח יהיו לי, לגבי הזוגיות אני לא סגורה”.
פתאום הוא היה עצוב כזה, “תפסיקי לדבר שטויות, אי-שם יש אחד שמתאים לך יותר מהראשון ותראי איזו ילדה מדהימה יש לך. ילד צריך אבא, מי כמוך יודעת”. ואני בכאב הפנימי שלי, שאולי באמת לא אמצא אהבה חדשה, חיבקתי אותו, נישקתי אותו, נורא רציתי להגיד לו שבחתונה הבאה שלי אנחנו רוקדים ביחד כמו אבא ובת, אבל ידעתי שזה כבר הסוף. הדברים שהוא ביקש, כאילו הוא ידע שזהו… אז אמרתי שאני צוחקת והוא ביקש שאני לא אעשה שטויות ולהבטיח לו שאני אמשיך לחפש את האחד שלי.
לפני שבוע נפרדתי מדוד שלי, המחלה ניצחה אותו. אני חושבת שבפעם הראשונה בחיים הוא לא פחד מכלום, רק רצה שקט ושלווה. אבא שלמה אתה שלו עכשיו, אני יודעת שאתה במקום יותר טוב. אני מבטיחה לך שאפגוש את האחד הזה שדיברת עליו ואני תמיד אזכור אותך עם העיניים הבהירות, החיוך עם הגמות הפנים העגולות.
אני יושבת וכותבת ואני מצליחה לבכות עליך בפעם הראשונה. אני אשמור על אמא כמו שביקשת ואני אהיה שמחה כמו שביקשת ואני שמחה שעשית איתנו את החגים – ובאת לגור אצל אמא. חודש לפחות היית עם אנשים שמחבקים אותך.
תנוח על משכבך אבא דודיקר, אוהבת בתך, אחייניתך, אורלי.