Array
(
    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [slide_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => האבנים הגדולות
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => האבנים הגדולות
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 85
        )

    [post_views_count] => Array
        (
            [0] => 1907
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 331
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => האבנים הגדולות
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => האבנים הגדולות
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

האבנים הגדולות

שתפו

לא מעט אני נתקל בתירוץ: “אין לי זמן”. זהו התירוץ הנפוץ בעיקר לאלו מאתנו שיתעוררו יום אחד, אולי בגיל שישים, ויאמרו לעצמם, אוי ואבוי איפה הייתי עד היום?

אז לפני שזה יקרה לכם הבה ואספר לכם את הסיפור על האבנים הגדולות: יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית ספר למנהל ציבורי בצרפת (אחד המוסדות היוקרתיים ביותר באירופה כולה) לשאת הרצאה על הנושא “תכנון זמן יעיל” בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה”ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי להעביר את החומר. בעמדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו, שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפי המומחה המפורסם, העביר המרצה הזקן את מבטו ביניהם, אחד אחד, באיטיות, ולאחר מכן אמר: “אני עומדים לערוך ניסוי”.

מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: “האם מלא המיכל?”. כולם השיבו “אכן”. המרצה המתין מספר שניות והוסיף: “האמנם?”. ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל.

שוב הרים המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: “האם המיכל מלא?”. עתה החלו להבין מאזיניו המבריקים את כוונתו. אחד מהם השיב: “כנראה שלא”. “נכון”, ענה המרצה הזקן. חזר והתכופף והפעם הוציא מחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ.

פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: “האם מלא המיכל?”. הפעם, ללא היסוס ובמקהלה, השיבו התלמידים המחוננים: “לא”. “נכון”, השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.

המרצה הזקן הרים את מבטו לקהל ושאל: “איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?” בחושבו על נושא ההרצאה השיב אחד הנועזים והזריזים שבין המאזינים: “אני למדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש בהתחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד פגישות ועוד מטלות”.

“לא”, השיב המרצה הזקן. “האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר כך”. דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.

ניהול זמן, סדר עדיפות, אתם מחליטים מה שחשוב לכם בחייכם. מי שבאמת חשובה לו שמירת הבריאות, האימון הגופני, ההליכה בערב, השחייה בבריכה, יגדיר זאת ‘כאבן גדולה’ ויכניסה ראשונה אל כד החיים (היומן). תירוצים נועדו כנראה לאלו שאינם באמת רוצים.

שבת שלום – שלכם, רון

מכון שפירא – חינוך לאורח חיים בריא

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *