היה זה ערב רגיל. שבוע מראש השנה. שמרתי יפה על המשקל, עשיתי המון התעמלות היום והייתי מסופק מן המטרות שהצבתי בפני. ישבתי וצפיתי בטלוויזיה, היה משחק מדהים בין ברצלונה ובין פריז סאן ז’רמן. 2-1 במחצית. משחק מדהים, הרבה ‘גולים’. כולם כבר הלכו לישון. אני לבד.
מחצית, הפסקה במשחק ואני ניגש לשירותים. בדרך חזרה לסלון אני נעצר ליד המקרר. דילמה: לפתוח אותו או לו. אני פותח! אבל רק להציץ מבטיח לעצמי. המקרר דחוס בבונבוניירות עטופות צלופן, טבלאות שוקולד מכל הסוגים, מתנות חג מראש השנה, פרלינים מפוזרים, טובלרון שבתי הביאה מנסיעתה לפולין ושלל ‘ביצי קינדר’. עיני מתבייתות על אחת הבונבוניירות. אני נכנע באחת. פותח ונשבע לקחת רק ‘אחד’!. אכן, אני לוקח רק ‘אחד’ וחוזר להתיישב בכורסא שלי. המחצית טרם החלה. פרסומות, דיבורים ובגללם עד שהמשחק מתחיל אני כבר לועס שישה פרלינים. התקשורת אשמה תמיד לעזאזל.
אודה, עד לסיום המשחק הבונבוניירה חוסלה על ידי. אתם בטח מזדהים: “אם כבר נופלים אז עד הסוף” או אם תרצו: “באשר אבדנו אבדנו”. קמתי בבוקר בתחושת ‘שמן’. ניחמתי את עצמי בלא נורא, מחר יום הכיפורים והיום ארוץ כפול. שלמה המלך כתב בספר משלי: “כי שבע ייפול צדיק וקם”. רבותיי כל צדיק יכול ליפול. והחכמה היא על פי הצדיקים היא לקום ולהמשיך לצעוד בדרך.
כולנו בני אנוש. גם הצדיקים, המאמנים שלנו, הדמויות שאנו מעריכים, מעריצים ואוהבים. נפילות יכולות להתרחש בתחום הזוגיות, בעבודה וכן, גם בתזונה. החוכמה היא לקום ולהמשיך. דיאטה ואורח חיים בריא הם אינם הליכה בדרך סטרילית על הליכון בתוך מעבדה. החיים שלנו, בכל, הם הליכה בדרך קשה, משתנה ובתוואי בלתי אחיד. יש עליות, יש ירידות ויש חתחתים העלולים להכשילנו.
עקומת הלמידה מתחילה מנקודה נמוכה ומטפסת אט אט במגמה למעלה. אך העקומה הזאת איננה ליניארית לחלוטין, יש בה זיגזגים. כמוה נראה גם גרף השקילה של הדיאטה שלנו וגרף ההתקדמות הדמיוני שלנו בכל תחומי החיים. העיקר היא המגמה, השאיפה למעלה אל עבר המטרה והקימה לאחר המעידה. ביום הכיפורים הקרוב אני ואתם כבר נשיל מעלינו את שני הקילוגרמים של ראש השנה.
ובכל זאת… כל קשר בין הבונבוניירה וביני בסיפור הקודם הוא פרי דמיוני. אז סליחה פי שבע.