בית / Uncategorized / הבחורה בשמלה הכחולה
חדשות כרמיאל
צילום אילוסטרציה

הבחורה בשמלה הכחולה

שתפו

סיפור קצר

אני נכנס לבר עם חברים. היא יושבת שם, בחורה בשמלה הכחולה. הכחול מטאלי הזה שאני כל כך אוהב. היא יושבת שם עם תלתלי הדבש שלה, מאופרת בעדינות, בדיוק כמו שאני אוהב. התישבנו על הבר, אני מולה. לא מפסיק להסתכל עליה וחושב לי איך בחורה יפה נאה כל כך יושבת לבדה על הבר.

היא מסתכלת אליי ומחייכת. ואני נמס כמו נער בן 16. פתאום איזה בחור ניגש ומנשק לצווארה. ואני מתחרפן מעצבים, כמו בבקרים שהשותף שלי לא משאיר לי חלב לקפה. הם יושבים מולי, צוחקים, אני מדי פעם זורק מבט. אני מעוצבן על הבחור ועל זה שרציתי להזמין אותה למשקה ולא עשיתי את זה. אנחנו יושבים שלוש שעות בבר, מתקשקשים ואני רק חושב על איך אני יושב איתה, מלטף לה את היד. פתאום הם קמים ויוצאים מהבר. היא עוברת לידי וריח הבושם שלה ממיס אותי.

אחרי עשר דקות אני כבר לא מוצא את עצמי מקשקש עם החבר’ה, אלא שקוע בתוך עצמי. אני חותך לדירה שלי, מוזג לי כוס וויסקי וחושב מה נסגר איתי. אני רווק בן  36, יש לי תואר. לא שזה חשוב, אני מכיר כמה אנשים שיכולים לנגב איתו את התחת מרוב שהם רדודים וריקים. ואני, דווקא אומרים עלי שאני סבבה. גם עברתי דבר או שניים בחיים. אני יושב וחושב אם אני בכלל אתחתן, אני לא באמת מאמין באהבה, זוגיות. היום כל אחד שובר את הכלים ומתגרש. וההיא מהבר, בין לבין לא יוצאת לי מהראש. אני חושב לי, אולי האחד שם למעלה מעניש אותי על איך שהתנהגתי לחלק מהבחורות שהיו לי. הלכתי מהחיים שלהן בלי לעדכן. כי רציתי עוד הרפתקה. עזבתי את אלה שבאמת אהבו ורצו אותי, עם כל המינוסים שבי ואפילו לא ניסו לשנות אותי. ושרצתי לחזור זה נגמר בתשובה “מה אתה חושב לעצמך, מה נראה לך, שישבתי וחיכיתי לך?”

החיים לימדו אותי שמי שלא רוצה אותי לא ראוי לי. והאמת, הבחורות האלה כל כך צודקות בתשובה שלהן. הן איכותיות וחכמות, הן צודקות, מי אני בכלל. אני מסטול רצח אחרי 4 כוסות וויסקי בבית ועוד 4 בבר, נכנס למקלחת כי בא לי לבכות ושם הכי פשוט לבכות. המים זורמים ומטשטשים את הדמעות. וכן, גברים בוכים.

אני נכנס למיטה בקושי. לא מצליח לקום בבוקר, השעון מצלצל בלי הפסקה. אני שולח הודעה לשותף שלי שאני מאחר ופתאום צלול בדלת, אני קם פותח את הדלת. ומי מולי? הבחורה בשמלה הכחולה…

אני לא יודע אם אני חולם או שזו באמת היא. היא אומרת לי “בוקר טוב, סליחה, אני עוברת לדירה למטה ואני חייבת קפה שחור. יש מצב?”

אני לא יודע אם לצחוק או לבכות, אבל יוצא לי “בוקר טוב, אני יואב”. “אוי סליחה יואב אני דפנה. ואתה זה הבחור שלא הפסיק לחייך אלי בבר אתמול ולהתבאס בו זמנית. אני יכולה להבין אותך, זה בגלל ערן אחי הקטן הוא שובב כזה, עוף נדיר שעוד לא מצאו לו שם. הוא נישק אותי בצוואר ואתה אכלת סרטים שפיספסת אותי”.

אני עומד בהלם של חיי. “את רוצה להיכנס לשתות אצלי?” אני שואל. “כן, למה לא. המובילים כבר הכניסו הכל לדירה, נשאר רק לפרק את התכולה”.

אז מה הקטע ממתי אחים מתנשקים בצוואר או בכלל, אני שואל. “תראה אנחנו משפחה מיוחדת, תצטרך להתרגל לעניין אם אתה רוצה לצאת איתי”.

אני בהלם. הבחורה מציעה לי לצאת איתה?

“מה אתה אוהב לאכול? ארוחת בוקר תבוא לי טוב. לא ישנתי בכלל, ערן אחי בא עם החברה שלו מלונדון וכל הלילה גנחו לי ברקע. טוב תשמע תודה על הקפה, יש לך עשר דקות להתארגן, ניפגש למטה. אני לוקחת אותך לארוחת בוקר, נראה לי אתה צריך אותה יותר ממני”. היא מנשקת אותי על השפתיים ויוצאת מהדירה שלי עם כוס הקפה ביד.

אני שובר שיא עולמי בהתארגנות ויורד בריצה למטה. והיא מחכה לי. “מה אתה בהלם, צא מזה. גם אני סוג של עוף מוזר שחי מחוץ לכל הנורמות. מתאים לך עוף מוזר?” אני צוחק, מחבק אותה ואנחנו נכנסים לאוטו שלה  ונוסעים לאכול אורחת בוקר. רק בצהריים אני מגיע למשרד וערן השותף שלי אומר לי “מה נסגר, יום ראשון לחץ ואתה?” אני עונה לו “אכלתי ארוחת בוקר עם אישתי”. ערן ואני חברים מהגן. ערן מסתכל עלי במבט של “מה לעזאזל אתה מדבר”.

“כן ערן”, אני עונה לו. “שנה-שנתיים אני נשוי”. ערן שואל “למי?” ואני מחייך: “לדפנה, הבחורה מהבר אתמול”. ערן מתחיל לצעוק כמו משוגע: “אתה נורמאלי, ידעתי שאתה נורמאלי. רק היה צריך את האחת הזו שתגיע ותיגע לך בלב”. ערן אומר לי, “אחי אני אוהב, אותך מגיע לך נשמה שלי ואל תשכב איתה מהר, זה תמיד מוריד לך”.

אני יושב כמו ילד בן 16, לא יודע מה לעשות עם עצמי מחייך כל היום מחכה לחזור לדירה.

שש בערב, יוצא לכיוון הדירה, הרכב שלה לא בחנייה.

אני עולה ומוצא פתק על הדלת שלי: “סבתא שלי הייתה צריכה עזרה להתקלח, אז אני אחזור קצת מאוחר. אני אסמס שאני בדרך ותיקח אותי לאכול. ואחרי זה תבוא לישון איתי”. ואני שוב המום – מה נסגר עם הבחורה הזו, כל כך פתוחה בראש. לא ממש מעניין אותה מה חושבים עליה ואני: מה לישון עכשיו, לא התנשקנו כמו שצריך אפילו.

אני יושב כמו ילד קטן. מחכה כבר עשר בלילה ושום הודעה. מה שעובר לי בראש שהיא התיקון שלי. היא הולכת להחזיר לי “קש” כמו שאני עשיתי לכל הבחורות הכי שוות שהיו לי.

ואז דפיקה בדלת. “מאמי סליחה, כל המשפחה קפצה לסבתא שלי, היה לי כיף, לא ראיתי שהזמן עובר. הבאתי מלא אוכל ביתי, תחמם לנו. אני נכנסת להתקלח”. אני לא מספיק להגיד לה שאין לה פה בגדים, היא כבר עירומה וחופפת ראש. אני לא יודע איך לאכול את זה. ברגע שהיא תדע עלי דברים היא תברח בלי להודיע בכלל .

“אפשר מגבת”?

“קחי חלוק.

“תודה נשמה”. ואז היא שואלת, “נו מה אתה לא מספר לי על עצמך?”

“תראי, אני לא בחור פשוט, מלא הרס עצמי, אני לא ממש מאמין בנשים, אהבה, זוגיות”.

“אוקי. ספר לי משהו שגברים אחרים לא אמרו לי?”

“ישבתי בכלא פעמיים”.

“וואלה זה הכל”? היא שואלת. “על אלימות בנשים, התעללות בילדים חיות וכאלה?”

“לא”, אני עונה.

“אז על מה”?

“על סחר בסמים”.

“ומתי זה קרה”?

“לפני עשור”, אני עונה.

“אוקיי, רשמתי לי. תאכל את זה, הכי טעים”.

“תגידי את אמיתית? אני מספר לך את הדבר הכי אישי שלי ואת אומרת לי מה הכי טעים ולאכול?”

“מה קרה? אני לא קמה והולכת כמו האחרות?” היא שואלת. “זה כל כך מוזר לך? תקשיב, אם הקשר הזה היה ממשיך ולא היית מספר לי אז הייתי קמה והולכת. אבל סיפרת. ואני פה וכנראה בין היחידות שבאמת נשארה. אז תזרום עם זה. אני אלך ממך רק אם לא תז… אותי כמו שאני אוהבת… טוב מה אתה כבד, תביא חיבוק. מה אתה חושב, שלי יש עבר נקי? העבר שלי גם מלוכלך, אההה לא כמו שלך, אבל לא נקי. הייתי מכורה לכדורים נגד דיכאון שנתנו לי בגלל בעיית מפרקים וקצת מלנכוליה. ארבע שנים של תלות ויום אחד בלי התרופות – כל הכאבים בגוף חוזרים. אז בחרתי להוריד מינון ואני גמולה כבר כמה חודשים. ראה הוזהרת לשבור לי את הלב”.

היא יושבת על השולחן ואוכלת עם הידיים אני מתקרב אליה, היא מפסקת רגלים ומחבקת אותי. אני נושק לה בצוואר, היא נאנחת, ומבקשת שאני אכאיב לה. אני מוריד לה ביס, היא גונחת יותר חזק ואומרת לי “תרגיע, היום אני לא עושה איתך סקס. אנחנו עוד לא מכירים מספיק…”

ככה עובר לו שבוע ועוד אחד, ישנים ביחד, מבלים, מתנשקים, מתחבקים כמו בני 16 אבל לעשות אהבה כמו גדולים לא בא בחשבון.

ביום שבת הטלפון שלה לא מפסיק לצלצל. היא לא עונה. אני קם מהמיטה ועונה. זו גלי חברה של אח שלה על הקו. “היי יואב אני חייבת את דפנה, ערן אח של דפנה עשה תאונת דרכים, הוא פצוע קשה אני חייבת שהיא תגיע ללונדון”.

אני סוגר את השיחה וניגש לדפנה. מאמי קומי את חייבת לקום. דפנה עונה לי “אני לא רוצה, עייף לי”. דפנה מאמי, אנחנו חייבים לטוס ללונדון. היא קופצת כמו מטורפת, “מה קרה לערן?” הוא עשה תאונת דרכים. אני מסתכל עליה בבהלה, היא קמה, רצה למקלחת מתחילה לבכות כמו ילדה קטנה ולמלמל “אני לא יכולה שגם הוא ימות”. אני מנסה להרגיע אותה. דפי שלי מה יש לך מי כבר מת, הכל יהיה בסדר אני אזמין כרטיסים, אני בא איתך היא יושבת במקלחת ממלמלת, בוכה בהיסטריה. אמא שלה מתקשרת אלי – תתלבשו, עשר דקות אנחנו אצלכם יש כבר כרטיסים.

אני נכנס לאמבטיה. היא כולה רועדת. מאמי בואי אני אעזור לך להתלבש. אני מלביש אותה. היא בוכה, לא מסוגלת לעמוד על הרגליים. אני לוקח תיק גב זורק בו כמה בגדים שלנו, מרים אותה בידיים ויורד לרכב של ההורים. אבא שלה מכניס לה כדור לפה ונותן לה מים ושוב היא ממלמת, “אני לא יכולה שגם הוא ימות”. אמא שלה בוכה וצועקת אף אחד לא מת עדיין, תפסיקי.

כולם בשקט. פעם ראשונה שאני רואה אותה שבורה. מסטולה מהכדור שנתנו לה. מגיעים ללונדון, היא נכנסת ראשונה לראות את ערן, הוא מתעורר ומדבר איתה. היא יוצאת ואומרת “הוא אמר שאסף ואייל לא מרשים לו לעזוב אותי, הם רק רצו לשמוע ממנו מה איתנו והוא נרדם”. האחות מדברת באנגלית ואומרת שזה לא פעם ראשונה שהוא ממלמל את השמות האלה.

דפנה מתמוטטת.

ואני אין לי מושג מה קורה, אני ישן לידה בבית חולים בלילה. היא קמה ואומרת לי: “היינו בני 20, חופשה מהצבא. נסענו לאילת, נכנס בנו רכב. אחי אסף, התאום של ערן נהרג במקום. אייל חבר שלי נלחם על חייו שבוע ומת. דיקלה חברה של אייל ואני, בקושי נפצענו. מאז ערן הכל בשבילי  – אח, אבא, חבר, חברה, מאהב”.

אני יושב ומקשיב. ופתאום אני בוכה כמו ילד קטן. בבוקר אנחנו נוסעים לאיזה מלון ליד בית חולים, מתקלחים ביחד, היא לוקחת אותי לחדר השינה, משכיבה אותי על המיטה, מתיישבת עלי, מנשקת אותי, מלטפת אותי. אנחנו מתעלסים. פעם ראשונה בחיים שאני מבין אהבה בלי גבולות מה היא. “אני בטוחה” היא גונחת ולוחשת לי באוזן שאני יפסיק להיות עדין ויאהב אותה… אנחנו מתהפכים אני מעלייה.

אחרי לילה של סקס ואהבה אינסופית, קמים בבוקר, יורדים לערן לבית החולים. המצב משתפר אבל עדין, מאוד עדין. אחרי שבוע בלונדון אני חייב לחזור לעסק.

היא מקפיצה אותי לשדה תעופה ואומרת לי “אם אתה רוצה אפשר להתחתן”. אני מסתכל עליה מחייך ואומר לה, את לא באמת מכירה אותי. היא צוחקת ואומרת “כמה זמן אנחנו ביחד, חודש? בחודש עברנו דברים, אמוצויות, גילינו את הרגשות אחד של השנייה יותר ממה שאפשר, אולי אתה עוד לא מרגיש כך, אז לא צריך. לא נתחתן”. אני נלחץ שהיא הולכת לעזוב אותי ואז היא אומרת לי “מה אתה נלחץ, לא נתחתן עדיין אבל ברור לך שאתה תהיה האבא של הילדים שלי”.

אנחנו מתנשקים, אני עולה למטוס, עייף, מבולבל, מתוסכל, מאוהב וכבר מתגעגע. מגיע לארץ ישר למשרד, לא מאופס על עצמי. השותף שלי שואל למה חזרת, לך הביתה לישון קצת ואני עונה לו “אני עייף, מבולבל, מתוסכל, מאוהב ומת מפחד”.

אני חוזר לדירה שלי, שמרגיש לי שהיא בכלל שלנו ואני חושב מה היא שוכרת את הדירה למטה. אני יורד לרחוב, אוסף ארגזים ומתחיל לארוז את הדירה שלה ולעלות אלי. מתקשר לבעל הדירה ואומר לו היא עזבה, אנחנו לא נבקש את הכסף של החודש הקרוב, אני רק רוצה שתדע שהדירה פנוייה ואתה יכול להכניס לשם דיירים”.

אני מוצא את עצמי מפרק את הדברים שלה בבית שלי. כמה אלבומים יש לבחורה הזו. יש לה קופסה מלאה מצלמות של פעם שהיא בכלל לא פרקה ושני ארגזי אלבומים. פתאום אני פוגש את כולם, את אלו שמתו בתאונה, את אלו שמתו לה בצבא, לכל אחד יש אלבום והיא כותבת להם אין ספור מכתבים, כמו יומן. איך האישה הזו גורמת לי לבכות. מה יש בה, למה היא מתקשרת. הבית ריק לי.

אחרי שבוע פתאום הפון מצלצל: מאמי אני חוזרת עוד שבוע ואני – “מה לקח לך שבוע להתקשר אלי, לא ענית לי לשיחות, רק אבא שלך ריחם עלי וענה לי”. רציתי שתהיה בלבד שלך, שתלמד שלא תמיד אני שם. אני שואל אותה “למה את מעצבנת אותי” והיא עונה – ככה הסקס יהיה יותר טוב כשאני חוזרת.

שבוע של טירוף עובר עלי. חברים שלה כל הזמן מתקשרים לשאול מה קורה שם ומתי כולם חוזרים לארץ. ואני רוצה שקט, שהיא תחזור, תנשק אותי, תלטף אותי, תחבק אותי, תעשה איתי אהבה ואני אגיד לה כמה אני אוהב אותה.

עובר שבוע, היום היא חוזרת. אני מחורפן כבר יאללה יגיע חמש בערב שאני אסע להביא אותה. שבע בבוקר דופקים בדלת. אני פותח היא עומדת שם בשמלה כחולה ואומרת לי – יש דיירים חדשים בדירה שלי, אני אחרי טיסה, לא ישנתי, אפשר קפה?

ואני תופס אותה מושיב אותה על השולחן, מרים לה את השמלה, מוריד לה את החוטיני, מצמיד אותה אלי, מרגיש אותה הכי קרוב שאפשר, מחבק אותה חזק ואומר לה “מאמי בואי למיטה”. אני מרים אותה למיטה מוריד לה את השימלה, מלקק כל חלק בגוף החלק והריחני שלה מתענג על החזה האלוהי שלה ואני לוחש לה: “את האהבה הכי חזקה והכי טובה שלי וגם לי יש הפתעה, תסתכלי מתח לכרית שלך”. היא מוציאה מתחת לכרית קופסה, רגע לפני שהיא פותחת היא אומרת לי, נכון שזו הטבעת שראיתי במלון? ואני “כן”. היא פותחת את הקופסה ואומרת, מאמי ואתה אומר שאנחנו לא מכירים. אני שואל “תתחתני איתי”? והיא עונה: ברור, אתה האהבה של חיי. אני עונה לה “לא, את החיים שלי”…

כתבה מעניינת:

חגיגת קונצילה ריגטה עם עגבניות שרי צלויות, קלמטה ומוצרלה צילום אפיק גבאי (1)

קונצילה ריגטה – איטלקית 100%

שתפומתחשק לכם איטלקית 100% על הצלחת? קבלו מתכון של פסטה קונצילה ריגטה עם עגבניות שרי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.