סדרת טלוויזיה חדשה החזירה לתודעה את אסון הכור הגרעיני בברית המועצות, אלא שעבור אולג קוזמנקו (55), שהיה קצין משטרה צעיר בקייב וכיום תושב כרמיאל, מדובר בזיכרון צרוב עמוק בלב
מאת גיל דובריש
את ה-26 באפריל 1986, אולג קוזמנקו, בן 55 מכרמיאל, לא ישכח לעולם. זה היום שבו השתנו חייו, זה היום שממנו ואילך נצרבו בדמו ובמוחו זכרונות האסון בכור האטומי בצ׳רנוביל…
האסון
אין כמעט אדם שלא שמע את השם צ׳רנוביל. עבור רובנו, המילה הזו מזכירה לנו את האסון הגרעיני הנורא אי-שם בשנת 1986 בברית המועצות (כיום באוקראינה). חלקנו התוודע מחדש לנושא בעקבות מיני סדרת טלוויזיה המשודרת לאחרונה בנטפליקס, בסלקום TV ובעוד ערוצים. אבל עבור אולג קוזמנקו, שהיה אז קצין משטרה צעיר בקייב שבאוקראינה, זו לא סדרת טלוויזיה – זה זיכרון יום-יומי, מציאות שהוא מתמודד איתה בכל בוקר מחדש.
נתחיל בהתחלה. אסון צ׳רנוביל נחשב לתקלה הגרעינית החמורה ביותר אי-פעם ולאסון האקולוגי החמור ביותר במאה שעברה. הכור הוקם ליד העיר פריפייט שבברית המועצות של אז, כיום באוקראינה, כ-110 ק״מ מהעיר קייב. ב-26 באפריל 1986 בשעה 1:24 לפנות בוקר, במהלך ניסוי שבוצע בכור, אירעה עלייה חריגה בטמפרטורה של ליבת הכור, בעקבות שורה של החלטות לקויות שביצע הצוות במקום – אשר לא היה מעודכן בסיכונים האפשריים. כתוצאה מכך, הותכה מעטפת ליבת הכור והתפוצצה, כשהיא מפיצה חומרים רדיואקטיביים לאזור כולו. למעשה, הקרינה התפשטה והגיעה לחלקים נרחבים ביבשת אירופה.
הממשל הקומוניסטי ששלט במוסקבה באותם ימים, ניסה לטייח את המימדים של האסון ופעל באיטיות רבה מאוד לפינוי אוכלוסיית האזור. גם היום, הממשלה ברוסיה טוענת כי אומדן ההרוגים הרשמי באסון הוא 31 בני אדם בלבד, אבל בפועל נזקי הקרינה גרמו לפגיעה קשה באוכלוסיית האזור שמסביב לכור. על-פי הערכות שונות של ארגונים בינלאומיים, האסון גרם למותם של בין 15,000 ל-80,000 בני אדם.
טעם מתכתי בפה
פיצוץ מעטפת ההגנה של הכור בצ׳רנוביל אירע לפנות בוקר. אולג קוזמנקו, אז קצין צעיר בן 22 במשטרת קייב, קם כמה שעות אחרי כן למשמרת הבוקר. ״בעבודה לא היו ממש שיחות על הנושא, שמענו שמועות על שריפה בצ׳רנוביל אבל זה לא הטריד אותנו במיוחד, השגרה נמשכה כרגיל, בשעות הראשונות אף אחד לא הבין את המימדים של האירוע״ הוא מספר.
לדבריו, רק בשעות הערב החלה תנועה גדולה מאוד של אנשי צבא וכיבוי אש מקייב לכיוון הכור, מרחק של כשעתיים נסיעה. ״רק אז הרגשתי שמשהו לא תקין, שלא מדובר בשריפה שולית בלבד. בכל מקרה הלכתי לישון, בבוקר קמתי כרגיל למשמרת נוספת בתחנת המשטרה. למעלה מיממה אחרי האסון עדיין לא היו שום דיווחים על כך ברדיו או בטלוויזיה״.
״בגלל התנועה הערה שהבחנתי בה בלילה, הייתה לי תחושה שגם לי יקראו להגיע לצ׳רנוביל – וזה מה שקרה״ משחזר קוזמנקו. ״מאוחר באותו יום אספו אותנו בתחנה, העמיסו אותנו על כל דבר שזז על גלגלים – מכוניות ואוטובוסים. היה איסוף מסודר ורגוע. אמרו לנו שאנחנו נוסעים לצ׳רנוביל, אבל אף אחד לא הסביר לנו מדוע ומה עלינו לעשות שם. הגענו לעיר פריפייט שבה נמצא הכור. זו הייתה עיר הפועלים של הכור, בה התגוררו העובדים ובני משפחותיהם, ישוב בסדר גודל של כרמיאל, כ-50,000 נפש. בשלב הראשון נשלחנו לבצע סיורים ברחובות. בהמשך נודע לי שנשלחו למעלה מ-1000 אוטובוסים ריקים כדי לפנות את כל התושבים של פריפייט, בגלל הקרינה המסוכנת שהייתה שם.
28 באפריל, יומיים אחרי האסון. בשעה 2 בצוהריים, נשלחו אולג וחבריו השוטרים לפנות אנשים מבתיהם לאוטובוסים שהמתינו להם. הוא מספר כי האזרחים היו מאוד ממושמעים. ״נאמר לנו שהתושבים המפונים יוכלו לחזור לבתיהם אחרי כמה ימים, לכן הם התבקשו לקחת רק מעט בגדים, כסף וקצת אוכל לדרך. היה בחור שלקח איתו רק את החכה שלו, הוא היה בטוח שיחזור בתוך שלושה ימים. עדיין לא הבנו אז את המשמעות וההיקף של האירוע״.
אף אחד לא חזר מאז לביתו. העיר, גם היום, שוממה ונטושה. הקרינה שם מסוכנת מדי.
אולג: ״במשך כל הימים האלה, לא הסבירו לנו כלום, לא טרחו למגן אותנו, אף אחד לא הבין כמה מסוכן לשהות שם בפריפייט, מרחק קרוב כל-כך לכור. דיברו רק על כך שיש שריפה בכור ועובדים על הכיבוי שלה. יצא לי להתקרב לכור, ראיתי את המבנה ואת ההרס. הרגשתי טעם מתכתי בפה והייתה תחושה של נימול, כמו התחושה אחרי זריקה שעושים אצל רופא שיניים. הרגשתי עייפות וחולשה. רק בדיעבד הבנתי שהרגשנו חזק מאוד את הקרינה״.
״לא ידענו דבר״
קוזמנקו וחבריו עסקו כשלושה ימים רצופים בפינוי האזרחים מהעיר. עברו מבית לבית, כיוונו את האנשים לאוטובוסים, כמעט ללא הפסקה. ״לא ישנו, עבדנו מסביב לשעון. הצלחנו לישון רק בנסיעה חזרה הביתה, כעבור שלושה ימים״ הוא אומר.
כשבוע אחרי האסון, חל ה-1 במאי – חג הפועלים שהיה חג לאומי בברית המועצות. הממשל עודד את האזרחים לצאת ולבלות. אולג וחבריו, עדיין לא מודעים לגודל הסכנה, יצאו לחורשה שנמצאת באזור המסוכן כדי לעשות על האש. ״עד כדי כך לא ידענו דבר״ הוא מסביר.
– מתי חילחלה אצלך ההבנה עד כמה הסכנה גדולה?
״בשלב מסויים החלו ערוצי הטלויזיה והרדיו לדווח על האסון. גם פגשתי חברים מהמשטרה ומהצבא שחזרו מצ׳רנוביל ומהסיפורים שסיפרו, חיברנו אחד ועוד אחד והתחלנו להגין את גודל האסון, אי אפשר היה להסתיר זאת יותר״.
בתחילת יוני, כחודש וקצת אחרי ביקורו הראשון בעיר פריפייט, חזר אולג למשמרת שניה במקום, הפעם לשבוע ימים.
״בשלב הזה כבר ידעתי היטב מה קרה שם וידעתי כמה מסוכן להיות שם״ הוא אומר.
התפקיד שהוטל על קוזמנקו היה לבצע טיהור של העובדים והרכבים שהגיעו מאזור הכור הגרעיני. ״חולקנו לקבוצות, בכל קבוצה היו רופא ואחות שביצעו בדיקות דם לעובדים אשר הגיעו לתהליך הטיהור. היו לנו שתי מכונות – אחת לניקוי ושטיפת הרכבים והשניה לטיהור האנשים. העובדים שהגיעו אלינו עטו לבוש חד פעמי שהשליכו בשלב הניקוי. את הבגדים הנגועים בקרינה אטמנו בשקיות ניילון עבות שנקברו בהמשך עמוק באדמה. את הרכבים הסענו למתחם שבו ביצענו טיהור ושטיפה. ציידו אותנו במוני גייגר שמדדו את רמות הקרינה – אבל לא הסתדרתי איתם ובכל פעם נאלצתי לשאול אנשים שהבינו בזה כדי לוודא שרמת הקרינה לא מסוכנת״.
אולג נזכר שבאחד המקרים הגיע רכב מאזור הכור שגרם למונה הגייגר להשתגע. ״רצינו להוביל את הרכב לתחום הטיהור, כמו כל הרכבים האחרים, אבל אנשי הצבא שמדדו את רמת הקרינה צעקו והורו לנו להשאיר את הרכב בצד. הם אמרו שאם היינו נוסעים ברכב הזה עוד כמה דקות, היינו מתים עוד באותו היום בשל רמת הקרינה״.
אנשים שנכנסו – מתו אחרי שעה
אחרי כשבוע של שהייה בעיר פריפייט חזר אולג הביתה – והפעם נשלח לבדיקות בבית החולים. ״ראיתי שם מחזות לא פשוטים״ הוא מספר. ״היו שם אנשים שסבלו מכאבים קשים ומבעיות רפואיות שונות כתוצאה מהקרינה…״
– פחדת מהחשיפה הממושכת לקרינה?
״בהתחלה לא הבנו לעומק את גודל הסיכון. בסופו של דבר ביצעתי פקודות. לא פחדתי כי לא הבנתי מה ההשלכות של חשיפה לקרינה רדיו אקטיבית. כשיורים עליך אתה יכול להסתתר, כשאתה חשוף לקרינה אתה לא רואה אותה…״
– היו לך חברים שנפגעו?
״כן, די מהר החלו לצוץ בעיות רפואיות אצל חברים שלי. דברים מאוד פתאומיים. לא אשכח שאחד מחבריי חזר הביתה מצ׳רנוביל, התיישב ופשוט מת. מכל החברים מהמשטרה ומהצבא ששירתו איתי באותה תקופה, לא נשארו רבים בחיים. קברתי הרבה חברים. אצל רובנו הבעיות הרפואיות היו פנימיות, לא בלטו חיצונית – בעוד שאצל העובדים שנכנסו לתוך הכור כדי לנקות והאנשים שעלו על הגג במטרה להסיר את שרידי הגרפיט, אצלם הבעיות בלטו בצורה חיצונית. היו להם שטפי דם על העור, קילופים מוזרים, פצעים אדומים. היו אנשים שנכנסו לכור ומתו אחרי שעה… חשוב לי לציין שלכל אדם שהגיע באותה תקופה לפריפייט היה תפקיד והייתה מטרה, לא היתה אבטלה סמויה. כולם עזרו לכולם, היתה עבודה – ולא משנה מה היה גודל הסכנה״.
– יש בך כעס על המערכת שלא טרחה להתריע על הסכנה במקום?
״אין בי כעס. כולם מילאו את הפקודות שלהם. מישהו היה צריך לעשות את העבודה הזו – ואם לא היו עושים זאת, אף אדם לא היה נשאר בחיים באזור האסון. אני וחבריי הקרבנו את חיינו ואת בריאותנו כדי להציל אנשים. אגב, אם זה היה קורה היום, מספר הנפטרים היה גדול בהרבה, כי לממשלת אוקראינה אין אמצעים להתמודד עם אירוע כזה. אז, עדיין תחת שליטת ברית המועצות, הממשל אסף כוח אדם עצום בהיקפו, כלים וציוד בפקודה, כולם התגייסו למעו המטרה בלי לשאול שאלות״.
פוסט טראומה
אולג המשיך לשרת במשטרת קייב וקודם לתפקיד קצין בכיר. אחרי שפרש, עלה ארצה בשנת 2007. הוא נקלט בכרמיאל ומצא עבודה כעובד במפעל.
בניגוד לרבים מחבריו, קוזמנקו לא סבל בשעתו מבעיות בריאותיות, אבל היום, הוא אומר, הוא בהחלט מרגיש קשיים הולכים וגוברים. ״הרגליים שלי כואבות בתדירות גבוהה, הידיים לפעמים מתנפחות. אני סובל מעייפות רבה, חוסר תיאבון לפעמים. יש לי תנודות קיצוניות במצב הרוח. אני במעקב רפואי. מה אומרים הרופאים? הם ממליצים לי לשמור על תזונה נכונה״.
בנוסף לבעיות הבריאותיות, מתמודד אולג עם פוסט טראומה. ״החוויה שלי מפריפייט רודפת אותי עד היום. זו הייתה עיר רפאים. בכלל, כל היישובים ברדיוס של 30 ק״מ היו נטושים ועזובים. לא נשאר שם אדם. אנשים עזבו את הבתים והשאירו אחריהם את כל הרהיטים והצעצועים של הילדים. הרחובות היו ריקים לגמרי, גני הילדים היו עזובים. לא היה רכב אחד על הכביש. בדיעבד התחושה הזו של הריקנות יצרה טראומה אצלי. מי שלא היה שם – לא יכול להבין במה מדובר. זה היה נורא. כיום, ביום כיפור במיוחד ובשבתות, כשאני מטייל בחוץ והרחובות ריקים והכבישים שוממים, השקט הזה גורם לי לחרדות. זה מחזיר אותי לאחור, לימים ששירתתי בצ׳רנוביל״.
– זה גורם לך להתחרט על מה שעשית באותה תקופה?
״לא מתחרט. גם אם זה היה קורה, הייתי פועל באותה צורה והייתי עושה הכל מחדש, בדיוק אותו הדבר״.
– מה אפשר לאחל לך?
״סבלנות ובריאות. ואני מאחל לכולנו שאסון כזה לא יקרה שוב לעולם״.
בארץ חיים כיום כ-900 אנשים ששירתו ועבדו בצ׳רנוביל כעובדים בכור, כרופאים, כאנשי ממשל, או כאנשי צבא ומשטרה שגוייסו לביצוע משימות שונות. הם מוגדרים בארץ כ״מנטרלים״ ומחזיקים בתעודה מיוחדת. עם עלייתם לישראל איבדו נפגעי צ'רנוביל את זכויות היתר שהיו זכאים להם ברוסיה ובאוקראינה, אבל הכנסת חוקקה חוק מיוחד בשם "חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל, התשס"א–2001" שנועד להשיב את זכויותיהם.
״כמעט כל המנטרלים סובלים מבעיות רפואיות שונות״ אומר אולג. ״אנחנו שומרים על קשר – בכל 26 לאפריל, יום השנה לאסון, אנחנו עורכים כנס קבוע בתל אביב, נפגשים, מתעדכנים… מספרים על חברים שכבר אינם בחיים״.
– אתה יודע שהאסון חזר לתודעה הציבורית בעקבות מיני סדרה חדשה שמשודרת בטלוויזיה?
״שמעתי על הסדרה, אני אשמח לצפות בה, מעניין כמה היא מציאותית״.
– תרצה לחזור לבקר בצ׳רנוביל, אני שואל לסיום.
אולג מרים את ראשו ומפטיר בשקט: ״אין לי מה לחפש שם יותר״…