זהר.נט חדשות כרמיאל
רצה הגורל וביום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים, שירת אלי קריפור, אז סמל צעיר בן 20 וטכנאי מערכות קשר בטנקים, בבסיס נידח אי-שם בסיני. אחרי הפגזה כבדה של מטוסי מיג מצריים הוא הצליח להגיע לבסיס ליד תעלת סואץ, שם הפך לאחד החיילים הראשונים שנכנסו למים בצליחת התעלה. הסיפור שלו – הוא סיפורה של המלחמה
מאת גיל דובריש
אלי קריפור, תושב כרמיאל, לא ישכח לעולם את הרגע שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים. רצה הגורל והוא היה שם, בסיני, בדיוק כשהמטוסים המצריים הראשונים קיבלו את האות לצאת ולהפגיז את בסיסי צה”ל. כעבור פחות משבועיים הוא שוב היה חלק מההיסטוריה כשנמנה על החיילים הראשונים שחצו את התעלה בצליחה המפורסמת, זו שהביאה למפנה במלחמה.
הקפצה שגרתית
קריפור נולד בשנת 1953 בירושלים, למד בתיכון הימלפארב (לשעבר ליפשיץ) בירושלים ובפנימיית נעורים בשרון. בגיל 18 התגייס לצבא והוצב כטכנאי קשר בביה”ס לשריון בג’וליס שבדרום הארץ. המקום משמש להכשרת חיילי השריון בכל התחומים הנדרשים בחייל. בעיתות חירום (מלחמות ומבצעים) הופך ביה”ס על מדריכיו ותלמידיו לחטיבה לוחמת פעילה 460.
ביום שישי ה-5 באוקטובר 1973, אלי, אז שהיה אז סמל צעיר בן 20 בסך הכל, “סגר” שבת בביה”ס לשריון. זה היה עוד סוף שבוע רגיל, הרחק מהבית. מפקד הבסיס פנה אל החיילים והודיע להם כי עליהם להתייצב בתוך שעה-שעתיים על מטוס הרקולס גדול שיטיס אותם למחנה ביר תמדה בחצי האי סיני. מדובר במחסני חירום של חיל השריון שהיו במרחק של כ-28 ק”מ מתעלת סואץ, שם עבר בזמנו הגבול בינינו למצרים. לדברי אלי, לא הייתה זו פקודה חריגה במיוחד, שכן המצרים נהגו “להקפיץ” את כוחותינו אחת לחודש-חודשיים באמצעות תמרונים ותרגילים צבאיים גדולים שקיימו מעבר לתעלה. אלי אומר כי שיער לעצמי שמדובר שוב בתרגיל מצרי שגרתי, לכן אפילו לא שאל אם קרה משהו “מיוחד”.
אלי מזכיר בחיוך כי “באותה תקופה לא היו כמובן טלפונים ניידים ולא אינטרנט. כדי להודיע לאמי שאני יוצא דרומה נאלצתי להמתין לפקידה שכל עיסוקה היה לבצע התקשרויות מחוץ לבסיס. לא הצלחתי להתקשר כי היה עומס על הקווים, אז ויתרתי על השיחה הביתה. בדיעבד התברר לי כי בני משפחתי שלחו נציג מטעמם לבסיס רק ביום ראשון ואז התחוור להם שאני כבר עמוק בסיני. הפעם הראשונה שהזדמן לי להיות איתם בקשר הייתה רק בסיום המלחמה, באמצעות מכתבים וגלויות”.
אלי וחבריו הגיעו לסיני ביום שישי בשעה 12 בצהריים. מה שהם לא ידעו, כמו שכל עם ישראל לא שיער אז, הוא שבתוך 26 שעות תפרוץ מלחמה קשה…
אלי: “ברגע שהגענו הטילו עלינו משימה להכין את הטנקים לתזוזה. התפקיד שלי כטכנאי קשר היה לוודא שמכשירי הקשר בטנקים פועלים כשורה, הן קשר פנימי והן חיצוני עם הפיקוד וטנקים נוספים. הייתי הטכנאי היחיד במקום ולפיכך הפכתי לאחראי היחיד על כשירותם של כל 40 הטנקים הבריטיים מסוג צנטוריון שהוצבו בבסיס. לדאבוני הרב, מערכות הקשר לא היו תקינות ברובם המוחלט של הטנקים והעבודה הייתה רבה. התחלתי בעבודה סזיפית שנמשכה לתוך יום כיפור, כל היום והלילה, ללא הפסקות. הספקתי לתקן אולי, כמחצית מהמערכות הלא תקינות. לא אכלנו דבר בגלל יום כיפור, אך ניתנה לנו הוראה לשבור את הצום ולשתות מים כדי שלא נתייבש”.
מיגים מעל הראש
את מה שאירע למחרת, ביום שבת בשעה 2 וקצת בצהריים, לא ישכח אלי לנצח. “הייתי עסוק בתיקון של מכשירי קשר בתוך אחד הטנקים, לפתע שמעתי רעם של מטוסים החגים מעלינו וכמה שניות אחרי כן, כמה פיצוצים חזקים. יצאתי מהר מהטנק והבטתי סביבי, ראיתי עשן רב בתוך הבסיס. הרמתי ראשי למעלה וראיתי ארבעה מיגים טסים מעליי בגובה נמוך. לא זוכר מה עבר לי בראש באותו רגע… תוך כדי שאני עדיין מנסה להבין מי נגד מי, נכנס בריצה לטנק הנהג, התניע והתחיל לזוז. התברר לי שהתקבלה הוראה מיידית לעזוב את המחנה ולהתקדם לכיוון תעלת סואץ, שם הופגזו כוחותינו זמן קצר לפני כן. דהרנו שנינו בטנק, רק אני והנהג לכיוון התעלה ואני בסך הכל טכנאי קשר, לא היה עלי שום נשק. גם הטנק עצמו לא היה חמוש ומוכן לקרבות”.
“דבר ראשון התרחקנו מהבסיס יחד עם כל הטנקים מהמחנה כדי שלא ניפגע בהפגזות של המיגים. נסענו דרך החולות כ-11 שעות שכללו עצירות ועדכונים באמצעות מערכות הקשר שכן עבדו בטנקים האחרים. הדבר היחיד שאכלנו היו מציות יבשות שקיבלנו בתחנת דלק צבאית, בה נתקלנו בדרכנו” מספר אלי.
רק ביום ראשון בשעה 1 לפנות בוקר הגיע הכוח העייף לבסיס טסה, מרחק של 5-6 קילומטרים מקו בר-לב. “יכולנו לראות משם את התעלה אדומה מרוב אש, לכל אורכה. עוד לא קלטתי את גודל העניין, הדאיג אותי יותר מה קורה בבית, הפריע לי מאוד שאין לי דרך ליצור קשר עם משפחתי שנשארה בירושלים ולומר להם שהכל בסדר. הייתה שם אנדרלמוסיה שלמה, אף אחד לא ידע מה קורה עם השני, אבל למרות הבלגן עדיין הייתה תחושה חזקה, בהמשך לאופוריה של מלחמת ששת הימים, שהסיפור הזה ייגמר תוך יום-יומיים ושנוכל להביס אותם בקלות”.
אלי מספר כי תוך כדי המתנה לשאר החיילים שהוזעקו מהבית, הופגז הבסיס שוב ושוב על-ידי מטוסי מיג. כמו כן התמודדו החיילים במקום עם חיילי קומנדו מצרי שהונחתו ממסוקים.
כשהאסימון “נפל”
למחרת הגיע לבסיס טסה המפקד האחראי, עם טכנאים נוספים ושיבץ את כולם בתפקידים השונים. אלי קריפור שובץ לנגמ”ש זלדה בפיקוד קצין המודיעין של הגדוד ובימים הראשונים ללחימה שימש בתפקיד הקשר, האלחוטן והטכנאי. הנגמ”ש יצא למשימות תחת אש בקו בר-לב. במקביל נאלץ אלי לדלג בין הטנקים הפגועים על מנת לתקן את מערכות הקשר שלהם. זה השלב לדבריו, שבו “נפל לו האסימון”. “כשאתה עולה לטנקים ישר אחרי פגיעה, ואתה רואה איך מפנים מתוכם חיילים מתים ופצועים וכשאתה שוטף את הדם מקסדות הקשר של החיילים, אתה מתחיל לעכל את המצב, לחשוב, לפחד. הבנתי שאנחנו נמצאים ב’ברוך’, שזה לא יהיה ניצחון קל כמו שחשבנו. אתה תופס שזה יכול לקרות גם לך, כי אתה למעשה חשוף בכל רגע, מיגים טסו מעלינו וירו במקלעים בלי הרף”.
יומיים אחרי שהגיע לתעלה, חווה קריפור על בשרו את תחושת הפגיעות הזו, כשפגז ארטילריה שנורה מהצד המצרי נחת במרחק 2 מטרים מהזלדה והעיף בעוצמה את דלת הכבשן האחורית של הנגמ”ש. לא היו נפגעים בתוך הרכב. “היה לנו הרבה מזל” אומר אלי. “המשכנו לנסוע יומיים נוספים בזלדה הפגועה, פשוט סגרנו מאחור עם בד ברזנט כדי שלא ייכנס אבק פנימה, והתפללנו שלא יפגעו בנו שוב. לא פגעו, ברוך השם. אתה לא מרגיש מוגן בתוך נגמ”ש כזה, אתה מוצא את עצמך מתרחק ככל האפשר מהדלת האחורית ובונה בינך לפתח מחיצה עשוייה תיקים ותרמילים, כאילו זה יעזור. רק אחרי יומיים עברנו לנגמ”ש אחר, מוגן יותר. בהמשך שובצתי בנגמ”ש של המח”ט, אלוף אברהם עדן”.
כשבוע וחצי אחרי תחילת הלחימה הגיע לבסיס טסה אריאל שרון, שפרש זמן קצר לפני כן מפיקוד דרום, אבל חזר במיוחד עקב פרוץ מלחמת יום כיפור וקיבל את הפיקוד על הגזרה המרכזית בתעלה. “היו לנו אבידות קשות במיוחד, רק ביום אחד איבדנו בגזרה שלנו מעל 20 טנקים על אנשיהם” מספר אלי. “התוכנית של שרון הייתה לעבור מהתגוננות להתקפה ולצלוח את התעלה לצד המצרי. פחות או יותר באותו שלב, החלטתי לראשונה, לתעד את המלחמה ממבט עיני ביומן אישי. היה לי פנקס קטן שבו שירבטתי את קורותיי, כי לא הייתי בטוח שאחזור בחיים מהמלחמה. האמנתי שאם יקרה לי משהו, לפחות תהיה פיסת מידע למשפחתי על מה שקרה לי”.
צולחים את התעלה
בין ה-17 ל-18 באוקטובר, בסביבות השעה 1 בלילה, ניתן האות. הנגמ”ש של המח”ט שבו נסע אלי קריפור נכנס למי אגם המים המתוקים, דרומית לחזית הלוהטת. “המצרים לא ידעו דבר על הפריצה שלנו. היינו בין הראשונים במים, השקט היה פסטורלי, ניגוד מוחלט למה שהתרחש עד אותו רגע. הייתה דממת אלחוט, לא הוצאנו מילה בקשר, עד שחצינו את התעלה”, מתאר אלי. “יכולת לשמוע את אוושת המים המפכפכים מסביב לנגמ”ש. מצידנו שטו רפסודות שנשאו חיילי חי”ר וג’יפים. לקח לנו 5 שעות מרגע שקיבלנו את ההנחיה ועד שהגענו לצד השני, בלי הפרעה כלשהי. חיילי הרגלים פרצו קדימה, כבשו כפר קטן סמוך למקום הנחיתה שלנו ואנחנו פנינו בעקבותיהם”.
למחרת, אחרי שחיל הרגלים “ניקה” את השטח, פנה הכוח הפורץ לכיוון העיר סואץ. בשעה 4 אחה”צ נכבש בסיס חשוב שבו אוחסנו טילים נגד מטוסים שהיווה איום ממשי על טייסי חיל האוויר. אחרי יותר מ-48 שעות הוחלף אלי ע”י טכנאי אחר וחזר עייף ומותש לבסיס טסה, הפעם דרך גשר שנבנה ע”י צה”ל במיוחד עבור הטנקים. החצייה בחזרה בג’יפ בוצעה תחת הפגזות כבדות, מכיוון שהמצרים ניסו לטרפד את הצליחה ולהרוס את הגשר. “היינו תחת הפגזות מימין ומשמאל, נאלצנו להיכנס לתוך בונקרים נטושים שהמצרים השאירו במנוסתם וחיכינו במשך שעות עד יעבור זעם. בסוף הגענו ליעדנו”.
נס השבויים
כשחזר לבסיס טסה הופנה אלי לעבודה במעבדת קשר ניידת (רק”ש 500) בתפקידו המקורי כטכנאי מערכות קשר. ב-22 באוקטובר, אחרי 16 יום של לחימה קשה, שב וחזר אלי בפקודה לצידה המצרי של התעלה, היחד עם חיילים נוספים. בלילה עצר עם כמה מחבריו ליחידה כדי לנוח במחנה זמני שהקים צה”ל.
“לא הספקנו לנוח ואז ראינו שתי משאיות מתקרבות לכיווננו”, הוא מספר. “חשבנו שמדובר במשאיות שלנו, והורינו להם לעצור. כשעלינו על המשאיות גילינו שמדובר למעשה במשאיות של הצבא המצרי שהובילו כ-20 שבויים שלנו לקהיר, כשהם מכוסי עיניים ודחוסים בצפיפות מאחור. תפסנו את הנהגים המצריים ושיחררנו את החיילים. זה היה לילה של ניסים גדולים. בדיעבד התברר לנו שהכל נבע מאי הבנה גדולה. כפי שאנחנו חשבנו שהנהגים הם ישראלים וביקשנו לעצור אותם, הם האמינו שאנחנו חיילים מצרים ולכן הם עצרו…”
הקשר הראשון עם הבית הייתה חבילה שנשלחה על-ידי אחותו והגיעה 20 יום אחרי פרוץ הלחימה ויומיים אחרי הפסקת האש הרשמית, אם כי עדיין התנהלו חילופי אש במקומות מסויימים. כוחותינו השתלטו על אזור התעלה ואף כיתרו את הארמיה השלישית של הצבא המצרי בסיני. הניצחון היה שלנו. אבל באיזה מחיר כבד…
ב-6 בנובמבר, בדיוק חודש אחרי שיצא לראשונה לסיני בעקבות אותה “הקפצה” שגרתית, קיבל אלי את ההודעה המשמחת ביותר ממפקדיו – ‘אתה משוחרר לחופשה של 24 שעות’. הוא מספר בהתרגשות מהולה בדמעות: “טסתי מרפידים לשדה התעופה לוד, והדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לאחותי. ההתרגשות הייתה בלתי ניתנת לתיאור. כמה שעות אחר-כך הגעתי הביתה. כל המשפחה חיכתה לי, אפשר לומר שזה היה הרגע הכי מרגש בחיי”.
בעקבות הפגישה המחודשת עם בני משפחתו, הבין אלי שהאזרחים שחיכו בעורף, נמצאים בהלם ובאבל על המחיר הכבד ועל השגיאות שביצעה ההנהגה אשר נתפסה לא מוכנה למלחמה. “ראיתי על פניהם של בני משפחתי, את ההלם והעצב מתוצאות המלחמה. כשצפיתי במשדר החדשות עם חיים יבין, רק אז הבנתי כמה שכול ואובדן חוותה המדינה וכמה שהציבור נמצא בפניקה. הרי כל תקופת המלחמה המידע על האבידות שלנו לא פורסם באופן חופשי, כאשר הסתיימה המלחמה והמטוסים נחתו עם עוד ארונות ועוד, הציבור התקשה לקבל את המחיר. באותו לילה, אחרי שכולם הלכו לישון, רציתי לברוח בחזרה לבסיס. בשעה 6 בבוקר, יצאתי לתחנה הקרובה ותפסתי טרמפ בחזרה לסיני. לומר את האמת” הוא מסכם, “הרגשתי באותם ימים בטוח יותר שם, בדרום, מאשר בעורף”.
