זהר.נט חדשות כרמיאל
קייס הקהילה אפרים לאווי מאשים בראיון מיוחד: יש יותר מדי התנגשויות בין השיטור לצעירי הקהילה, על-אף שהמצב בכרמיאל טוב יחסית. צריך לטפל בגזענות כבר מהגנים ומבתי הספר
מאת גיל דובריש
״יאללה, יא בכיינים כושים תחזרו לאפריקה״ זו אחת התגובות לפוסט שפירסם קייס אפרים לאווי בדף הפייסבוק שלו, בעקבות הפגנת המחאה של יוצאי אתיופיה בתל אביב בשבוע שעבר.
קייס לאווי (32) ממנהיגיה הרוחניים של קהילת יוצאי אתיופיה בכרמיאל, לא הופתע מההתבטאות החריפה והגזענית שקיבל. ״זו תגובה שמייצגת ציבור גדול מאוד בארץ, לצערי״ הוא אומר. ״במקרה הזה מדובר בעובדת בכירה בקריית מלאכי ולדעתי אין מקום לדברים כאלה בקרב עובדי ציבור. אני לא רוצה לומר שעם ישראל הוא עם גזען, אבל ישנם אנשים רבים במדינה שהם בעלי דעות חשוכות כלפי יוצאי אתיופיה, רק בגלל צבע העור השונה שלנו. בשורה התחתונה, משהו במערכת לא עובד טוב ולא מייצג אותנו היטב. כשיש מחאות של חרדים, להט״בים או כל קהילה אחרת, הציבור הרחב מחבק ותומך. אנחנו לא מקבלים את החיבוק הזה וזה מצער״.
הוריו של קייס לאווי עלו ארצה במבצע משה באמצע שנות השמונים ונקלטו בכרמיאל. הוא נולד כאן בכרמיאל, צבר לכל דבר. למד כאן, שירת בצבא, במילואים. למרות גילו הצעיר, הוא משמש כמנהיגה הרוחני של הקהילה והנציג הראשי שלה מול הממסד. בשבוע שעבר השתתף בהפגנת מחאה נגד האלימות המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, על רקע הטרגדיה בבת ים, שבה נורה למוות יהודה ביאדגה בידי שוטר לאחר שנופף כלפיו בסכין.
לדברי הקייס, ״ההפגנה הייתה שקטה ומכובדת לכל אורך הדרך, ההתפרצות האלימה לקראת הסיום נבעה מחימום השטח בידי המשטרה והתקשורת״. הוא מציין כי בין העצורים והפצועים לא היו כרמיאלים ומדגיש כי ״חשוב לקחת מההפגנה את הצד החיובי, את 20 אלף המשתתפים שהפגינו באופן מסודר ורגוע, ולא את המעטים שהתפרעו״.
בכרמיאל מתגוררות כ-180 משפחות שהגיעו מאתיופיה בשני גלי עליה, באמצע שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. כיום חיים בעיר כ-800 יוצאי העדה, רובם צעירים שנולדו כאן, צברים לכל דבר. לדברי לאווי, על-אף שמצבה של קהילת יוצאי אתיופיה בכרמיאל טוב יותר מאשר ביישובים אחרים בארץ, עדיין המצב רחוק מלהיות משביע רצון.
עשרות מקרים בשנה
״להגיד שאין גזענות בכרמיאל? יש גזענות, זה מתבטא בעיקר ביחס של השיטור והמשטרה כלפי בני הקהילה״ אומר קייס לאווי. ״בכל שנה מגיעים אלי עשרות מקרים של אנשים מהקהילה שמרגישים כי מטרידים אותם בשל צבע עורם. אזרחים מבחינים בעובד נקיון בשכונת מגורים מסויימת, או באדם שיושב בתוך רכבו – ומדווחים למוקד השיטור העירוני על דמויות חשודות… וזה לא שמדובר באנשים זרים, אלא בתושבי העיר. יש הרבה מקרים כאלה שבהם השיטור מוקפץ לבדוק חשד, רק כי החשוד הוא בן העדה האתיופית. לדוגמה אני יכול לספר לך על עובד עירייה שנשלח לעבוד ברחוב הדס, ישר הקפיצו אליו את השיטור העירוני. כשהגיעו אנשי השיטור והבחינו בו, הבינו שהם מכירים אותו, אמרו לו ׳אה, זה אתה… פתחו עליך קריאה׳. כנראה שצבע העור שלו לא תאם לאזור המגורים…״
– מדוע אתה סבור שמדובר שנטפלים דווקא לבני הקהילה? הרי בכל יום יש עשרות קריאות שונות של תושבים למוקד העירוני.
״אוטומטית, כשאתה רואה דמות בצבע שונה באזור שהיא לא ׳אמורה׳ להיות שם, באופן מפתיע צצה פתאום ניידת משטרה או שיטור עירוני. אתה רואה שאלה מקרים חוזרים ונשנים״.
– האם אישית נתקלת בתופעה הזו?
״זה לא קרה לי בחיי הבוגרים, במעמדי כקייס הקהילה, אבל כנער בוודאי שנתקלתי במקרים כאלה. מכיוון ששמרתי שבת, נהגתי לצעוד ברגל בערבי שבת כדי להתארח אצל בני משפחה, לא פעם ולא פעמיים עיכבו אותי שוטרים בניידות, ביקשו ממני להציג תעודת זהות…״.
– האם אתה חש בשינוי במצבה ובמעמדה של הקהילה בשלושת העשורים האחרונים?
״בעניין הזה אפשר לראות את שני צידי המטבע, האחד – חבלי הקליטה של הקהילה. אנחנו ללא ספק, נמצאים הרחק מהמצב שבו היינו לפני 30 שנה, יש יותר אקדמאים, יותר פורצי דרך בכל התחומים, זה עדיין לא מספיק אבל יש הבדל. בד בד, יש שינוי של 180 מעלות בראיית הממסד, המשרד לביטחון פנים והמשטרה כלפי הקהילה. בעבר, ידעתי שאם אני נתקל בבעיה, אני יכול להזעיק את המשטרה והיא תגן עליי. היום, זה שונה. אלף אלפי הבדלות, אפשר להביא לדוגמא את המקרה האחרון, שבו יהודה ביאדגה מבת ים נורה למוות על-ידי שוטרים, בזמן שסבל כנראה מהלם קרב. זה לא שאנשים זרים הזעיקו משטרה ואמרו שהוא משתולל, אימו של הצעיר התקשרה בעצמה וביקשה לעצור ולנטרל את בנה, לא באלימות. בסופו של דבר השוטרים ירו בו למוות״.
– גם בכרמיאל חוששים בני הקהילה בכרמיאל מהמשטרה?
״אני חייב לציין שהמצב בכרמיאל יחסית לשאר המדינה, יציב ורגוע יותר. יש כאן פחות פחד מהמשטרה, כנראה שזה משום שהאוכלוסיה פה ותיקה ונקלטה היטב. אין עולים חדשים – העולים האחרונים הגיעו לפני 28 שנים. זה סוג של חממה שבה כולם מכירים את כולם, אם זה עירייה או משטרה, רוב האוכלוסיה הצעירה של יוצאי אתיופיה הם צברים וצבריות שנולדו וגדלו פה והם חלק מהנוף בעיר. אני חושב שהקהילה בעיר טובה ואיכותית מאוד, היא מעורה בנעשה, אבל שוב – ישנו העניין הזה של המשטרה שנוהגת בקשיחות כלפי נערים ונערות שלנו. מפכ״ל המשטרה, האחראי במדינה על הביטחון, אומר בעצמו כי טבעי שיחשדו יותר באתיופים, אם זו העמדה שלו – מה יחשבו שאר השוטרים? הדעות האלה מחלחלות לכל המערכת״.
– האם היו נסיונות לחבר את המשטרה לקהילה, למשל פגישה בינך לבין מפקד התחנה?
״לא יצא לי לפגוש את מפקד התחנה, למרות שהייתי רוצה לקיים מפגש בינו לבין נציגי הקהילה. אני חייב לציין שהיו פגישות של בני הקהילה עם נציגי השיטור העירוני. בשנים האחרונות היו הרבה התנגשויות של צעירים מהקהילה עם אנשי שיטור, אני חושב שלרבים בשיטור העירוני אין את הכלים להתמודדות נכונה בשטח ולדעתי השתלמויות בעניין יתרמו להעלאת המודעות לנושא הקהילה וההתמודדות בנושא. טוב יעשו גם אם ישלבו צעירים מהקהילה בשיטור העירוני, כיום יש יצוג למגזרים רבים בשיטור, אך אין אף נציג לקהילה שלנו״.
מה הפיתרון?
כשקייס אפרים לאווי מתבקש לנתח את המקורות לבעיה הוא מדגיש את חוסר הידע והבורות בחברה כלפי כל מה שקשור ליהדות אתיופיה. ״הבעיה מתחילה בחינוך. מגיל אפס למדתי במערכת החינוך על מנהגים של קהילות אחרות, על ההיסטוריה של העם היהודי, על רבנים, על המסורת, אבל לא למדתי דבר וחצי דבר על קהילת יוצאי אתיופיה״ הוא אומר ומוסיף: ״במערכת החינוך בארץ, אתה לא לומד כלום על יהודי אתיופיה ואז אתה מגיע לגיל מבוגר עם חור בהשכלה. אחרי עלייתם לארץ, החלום הציוני ׳התפוצץ׳ לכל יוצאי אתיופיה בפרצוף. ב-30 השנים האחרונות לא השתנה כמעט דבר – בישראל של 2019 האצבע של שוטר עדיין קלה על ההדק, הרבנות הראשית עדיין מטילה ספק ביהדותנו, עדיין קיימת גזענות בכל המערכות, בחינוך, באקדמיה, בתעסוקה, בממסד. זה דבר שאי אפשר להסתיר אותו, כמה שנייפה אותו וכמה שנדאג לו, הגזענות חיה, נושמת ובועטת. יש תקרת זכוכית שכמעט בלתי אפשרי לעבור. יוצאי העדה לומדים באקדמיה רק כדי להידחות על ימין ועל שמאל במקומות עבודה, לא מזמן היו פרסומים על כך שבעלי דירות מסרבים להשכיר למשפחות יוצאי אתיופיה, במקומות עבודה דורשים הוכחה ליהדותנו, ושוב כמובן שיטור היתר. במקום לשפר את המצב, הממסד מנציח את התדמית השלילית שלנו, והכי קל להיטפל לחלשים ולמסכנים…״
– מה לדעתך הפתרונות האפשריים, אם בכלל, למצב הקיים?
״הפתרון הוא קודם כל להשריש במערכת החינוך, החל מהגנים ועד התיכונים, את נושא קהילת יוצאי אתיופיה, ללמוד על ההיסטוריה שלה, על המנהגים והתרבות, העלייה לארץ והקליטה כאן, בדיוק כמו שלמדנו על יהודי אירופה ויהדות המזרח. חינוך נכון יכול לשנות השקפת עולם. דבר שני, הספק ביהדות יוצאי הקהילה מטילה צל כבד עלינו, זו כבר בעיה שטמונה ברבנות הראשית, אלה דברים שאנחנו עובדים עליהם מול הממסד. אנחנו לא אוהבים לצאת למחאות ולמאבקים, אבל אין לנו ברירה כי ׳דופקים׳ אותנו בכל פעם. פתרון נוסף הוא השתלמויות וימי עיון בנושא קהילות לעובדי ציבור ברשויות מקומיות, במשטרה, במד״א ועוד, מתוך רצון להכיר את המנטליות והתרבות של אותן קהילות שעובדי הציבור משרתים. גם העסקת יוצאי אתיופיה בגופים אלה יכולה לסייע בכל הקשור לגישור עם הקהילה״.
– וזה אפשרי לדעתך, יש מקום לאופטימיות?
״הכל טמון ברצון הטוב. זה יקרה רק אם הממסד יהיה מוכן לעבור תוכנית הבראה כדי לשנות את המצב״.
