בית / חדשות / חברה וקהילה / העצב אין לו סוף…

העצב אין לו סוף…

רונית סמדר-דרור עובדת סוציאלית ובעלת קליניקה לטיפול פרטני וזוגי מספרת על המפגש שלה עם משפחות השכול והטיפול באנשים שאיבדו את היקר להם מכל

מאת אשי טאוב

ערב יום הזכרון, נפגשתי עם רונית סמדר-דרור, עובדת סוציאלית קלינית בעלת מכון ס.ד.ר לטיפול פרטני וזוגי, מדריכת אנשי מקצוע ומנחת קבוצות. חלק ממטופליה בקליניקה ובקבוצות בהנחייתה, הנם בני משפחות השכול כמו הורים, אלמנות ואלמנים, אחים ואחיות, ילדים שכולים. ביקשתי מרונית לשתף אותי ואת קוראי העיתון על החוויה שלה כאשת מקצוע עם נושא כל כך רגיש וכואב, שלצערנו שכיח מדי במדינה רווית המלחמות והפיגועים שלנו.

– כאחת שעוסקת בשכול במשך כל השנה, כיצד את מתמודדת עם יום הזכרון לחללי מערכות ישראל?

“לקראת יום הזיכרון אני חושבת על כל אותם הורים, אחים, ילדים שכולים שפגשתי לאורך חיי המקצועיים. במהלך שנים רבות טיפלתי באופן פרטני בבני משפחה, הנחיתי קבוצות של משרד הביטחון וגם היום אני בעיצומה של הנחיית קבוצת אחים שכולים. כאשת מקצוע, זה כמעט התחום היחידי שבו אין לאף אחד עניין במקצועיות שלנו, ביכולות התובנות העמוקות שאנחנו יכולים להעניק למטופלים שלנו. אנשים ששכלו אדם קרוב זקוקים רק להכלה אינסופית, לקבלה, לאמפתיה ולכן, אי אפשר לעבוד בתחום זה, בצורה רגישה ואמפתית בלי לחיות את האובדנים הפרטיים שלנו, בלי להתמודד עם ההחמצות שלנו ובלי להיות מסוגלים להרגיש כאב ולא לברוח ממנו. מעבר לזה, אני קשובה למטופליי במיוחד בתקופה הזו של השנה וסביב ימי הזכרון הפרטיים שלהם, למרות שחלקם חשים וזוכרים את האובדן שלהם יום יום, שעה שעה”.

– האם יש הבדל בין ימי חול רגילים לימי הזכרון הלאומיים עבור בני המשפחות השכולות?

“מלבד התחושה שכולם מסביב זוכרים ועוסקים באבל ובאובדן ומזדהים עם אובדנם האישי, אין לרובם הבדל משמעותי בתחושת האבל. מרבית המשפחות השכולות אינן חוגגות את חג העצמאות בגלל חוסר היכולת שלהן לעבור בקיצוניות מהאבל לשמחה, מה שלא מפריע לאחרים. יש גם הבדל בין הורים לבני-משפחה אחרים, שחלקם מספרים שההורים היו שולחים אותם לבמות ולחגיגות ובעצמם היו מסתגרים בבית”.

– האם מתוך ניסיונך את יכולה לנסות לשתף אותנו בתחושת המשפחות השכולות?

רונית סמדר-דרור
רונית סמדר-דרור

“קודם כל צריך לזכור שאין אנחנו והם. גם אם יש אדם שכול, אנחנו צריכים לזכור שהוא אדם. לא אחת בני המשפחה השכולה חשים כי הם לא מובנים על ידי הסביבה, כי הם גורמים למועקה או לתחושת חוסר נוחות אצל מי שלא חווה את אסונם. חלקם מרגישים שיש מי שמתרחק מהם, כאילו מחשש שידבק ממחלה כלשהי, מה שמגביר את תחושת הזרות והבדידות שלהם. בנוסף, במדינת ישראל פולחן האתוס המשמר מחד את זכר גבורת הנופלים אך מאידך מצפה מבני המשפחה לקום מהר מאובדנם, להתאושש ולחזור לתפקד, מקשה עליהם את עיבוד האובדן ותהליך האבל באופן טבעי”.

“בני משפחה שכולים מספרים על חברים שמתרחקים או שאינם מבינים, חברים שמנסים לעזור אך לא תמיד יודעים איך, הערות שמנסות לחזק אך גורמות לתחושה של נתק. גם העצות וההתיחסויות שניתנות מאנשים סביב גורמות לפעמים ליותר כעס, תיסכול ועצב של האבלים, משפטים כמו: ‘תהי/ה חזק/ה’, ‘יהיה בסדר’, ‘טוב שלא סבל’ או ‘יש לך עוד ילדים שאת/ה צריכ/ה לחיות למענם’. גם כל המשפטים שמתחילים ב’אתם חייבים’: ‘אתם חייבים למצוא לכם עכשיו פעילויות נוספות’, ‘אתם חייבים ללכת לחוגים’, ‘אתם חייבים למלא את הזמן’, ‘אסור להישבר’. אפילו משפטים שכוונתם אולי טובה אבל הם נחווים כחסרי רגישות כמו: ‘לא הזמנתי אותך, כי כולם זוגות וחשבתי שלא תהני/ה’, ‘יש לך עכשיו הרבה חופש לעשות כל מה שבא לך מבלי להתחשב באף אחד’, ‘אולי כדאי שלא תדברו עליו/ה כל כך הרבה ותתרכזו בדברים הטובים שקורים’. אלה משפטים שמטופלים שלי מספרים לי שמקוממים אותם וממש לא מסייעים להם”.

– זה נשמע מורכב מאד, אז מה עושים? איך לעזור? האם אפשר בכלל לעזור?

“סיוע לאדם שחווה אובדן ומתמודד עם אבל אינו מצריך ידע מקצועי כלשהו. מספיק שיהיה בן-אדם אנושי, אמפתי, קשוב ומאזין. בדרך כלל המילים הכי רגישות הן המילים הכי פשוטות. התמיכה שהכי עוזרת היא זו הבסיסית והאנושית של לשבת לצד האדם או מולו, להגיש לו יד ו/או חיבוק, לשתוק ביחד או להקשיב. האדם האבל לא רוצה שיתרחקו ממנו דווקא עכשיו. הוא אינו מעוניין שיאיצו בו ‘כבר לצאת מזה’. הוא לא רוצה שייעצו לו ויאמרו לו מה לעשות משום שהוא כבר חשב על כל הדברים הללו לבדו. הוא כן זקוק, בשלב מסוים, שיציעו לו לצאת, לבלות, להיפגש לקפה, לסרט, להיות בחברה, סתם להיות, שידברו איתו גם על דברים אחרים, כמו פוליטיקה ובכלל, שיספרו בדיחות ויצחקו בלי לדרוך כל העת על קליפות ביצים לידו ובלי לחוש בחוסר נוחות ומבוכה.

– לאור כל מה שאת אומרת, האם בכלל ניתן לצאת מאבל?

"זו שאלה מורכבת ובעיקר הורים שכולים יענו על כך, שלא! ואני אענה שלאור ניסיוני, אף אחד לא באמת יוכל ‘להוציא אותם מזה’ ולעזור להם להשלים עם האובדן ולכן עלינו לנהוג בצניעות מולם, שלא נתיימר להבין ולחוש את מה שהם חשים ועוברים. אולי משום כך, קבוצות השכול הן חשובות כי כולם שם מבינים האחד את השני. מה שנותר לנו לעשות הוא רק ללוותם בדרך הזו עם הרבה חום רגישות פתיחות והקשבה”.

– מה מחזיק הורים שכולים או משפחות שכולות וכיצד הם ממשיכים בכל זאת?

“לכל אחד מבני המשפחה יש דרך התמודדות משלו וחיפוש משמעות חדשה לחייו לאחר האובדן. חלק נצמדים לזכרון וההנצחה, אחרים מוצאים כוח בתוכם ומשנים את מסלול ואורח חייהם לכיוונים אחרים שלא אפיינו אותם לפני האובדן”.

– מה קורה אם אחד מבני המשפחה לא מצליח לצאת מהאבל?

“על פי התיאוריה והמחקר, שכול טבעי אמור להיארך עד שנתיים ומעבר לזה, הוא עלול להיהפך לפתולוגי ועלול להשפיע לרעה על איכות חייו של האדם. לכן רצוי לאבחן אם מדובר בהתפתחות כזו של אבל שמצריך אולי עזרה מקצועית”.

– כיצד את עצמך מתמודדת עם כל סיפורי השכול הקשים הללו?

“לי קשה לשמוע את הכאב, הגעגועים, את הצער האין סופי של ההחמצה על כל מה שיכול היה להיות ולא יהיה. אני נזכרת במפגשים רוויים בכאב וצער שהיה קשה גם לי להכיל והם איתי לאורך שנים. קבוצת ההורים השכולים שהנחיתי לפני שנים רבות, הייתה אחת המשימות הקשות ביותר בחיי המקצועיים והיום, כשיש לי בן בצבא, פשוט לא הייתי עומדת בה. יחד עם זאת, אני מרגישה המון סיפוק בעבודה הזו וביכולת שלי לסייע ולהקל ולו במעט”.

שתפו

כתבה מעניינת:

ישיבת הסדר אורות כרמיאל אירוע חגים 2019

ציונות מודל המאה ה-21: השליחות של עמותת אורות כרמיאל

ישיבת ההסדר שכוללת את הגרעין התורני הוקמה לפני 16 שנים, כחלום של 7 משפחות מירושלים …


תגובה אחת

  1. מדהימה!!
    עושה עבודת קודש!!
    יישר כוח ותמשיכי בדרכך נאמנה!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link