זהר.נט חדשות כרמיאל
יאנה מלניקוב פירסמה בשבוע שעבר פוסט בקבוצת כרמיאלים מדברים בפייסבוק והציעה לקיים גם בכרמיאל מצעד גאווה. בעקבות התגובות שקיבלה – חלקן מתלהמות וחלקן ירדו לפסים אישיים, היא תוהה: האם איראן זה כאן?
מאת יאנה מלניקוב
אני חיה כמעט כל חיי בכרמיאל, היא הבית האהוב שלי והמקום בו הקמתי את משפחתי. חוץ מכרמיאל מידי שבוע אני נמצאת על ציר צפת-תל אביב. בראשונה אני עובדת מעל לשמונה שנים ובשנייה אני לומדת בשנה האחרונה. כל אחת מהן מיוחדת ומרתקת בדרכה. אך המעברים החדים בין הערים השונות כל כך גרמו לי להגיע לתובנה המשותפת לשתיהן… פתאום הבנתי ששום עיר, ובטח לא כזאת שיש בה שינויים דמוגרפיים והגירה תמידית פנימה והחוצה, לא יכולה להיות סטאטית, להישאר בוואקום. כל עיר צריכה להיות אמיצה ולהגדיר את הצביון שלה (היא חילונית? היא מסורתית? היא דתית? היא חרדית? היא יהודית? היא ערבית? היא מעורבת? וכו'..). מי הרוב שנמצא בה ומהו אופייה של העיר?
הגדרת אופייה של העיר אינה אומרת שהעיר לא תוכל להכיל בתוכה קבוצות אוכלוסייה אחרות. נדמה לי שדווקא במקומות שהעיר מגובשת והאופי שלה ברור, יש הרבה פחות קונפליקטים ותסכולים וכל אחד יכול להחליט לעצמו אם היא מתאימה לו ולאקלים שבה רוצה שיגדלו ילדיו, גם אם הוא לא שייך לקבוצת הרוב. כשהדברים ברורים ואין מאבקי שליטה אגרסיביים על אופייה של עיר- אז למי שחי בה, יש הרבה יותר נחת להכיר את האחר, לפתח קשרי חברות ושכנות וכו'.
אולי טעיתי באופן שבו פירשתי את הצביון של כרמיאל, אבל הנחתי שכרמיאל על אף הגיוון הרב שבתוכה, היא ברובה עיר חילונית וליבראלית. סוג של מרכז קטן ומתקדם בלב הגליל. אז השבוע פרסמתי בקבוצה "כרמיאלים מדברים" בפייסבוק את הפוסט הבא:
״יש לי שאלה/הצעה-
מודה שלא בדקתי את המשמעויות והרקע בכרמיאל וייתכן שכבר נבדק בעבר ובכל זאת אשמח לפתוח את הנושא:
בתור עיר ליבראלית, פעילה (יחסית) ומרכזית בגליל-
למה לא מתקיים מיני מצעד גאווה בכרמיאל?
וחשוב יותר- מי הגורם ברמה העירונית שיכול להוציא זאת לפועל?
ברור שלא כולם יתחברו ויאהבו וזה לגיטימי. אבל אני חושבת שאנחנו עיר וחברה מספיק חזקה ופתוחה להתמודד עם זה, להכיל, לקיים במתווה מתחשב שלא פוגע באף אחד ומצד שני לא להישאר מאחור.
תחשבו על הפוטנציאל החברתי-כלכלי-חוויתי המדהים של מצעד כזה כמתבקש לעיר מרכזית ומתקדמת בכל אזור הגליל״.
וואו, כמה שלא הערכתי את העוצמות והאמוציות שהפוסט יעורר… אבל הפוסט פורסם והרשת רעשה וגעשה… מאות תגובות, חלקן תומכות, חלקן מתנגדות, חלקן גם מתלהמות, יורדות לפסים אישיים ולא מכבדות. הגבתי לא מעט בפוסט עצמו אבל אני מבקשת להרחיב כאן בדברים ולנסות להעביר את המחשבות שלי בנושא בצורה מעמיקה יותר ממה שמאפשרת הפלטפורמה הדיגיטאלית.
ראשית, מהתגובות לפוסט אפשר לחלק לשניים את קבוצת המתנגדים: הקבוצה הראשונה היא של אנשים שהם פשוט אנטי ולא מוכנים להכיר בלגיטימיות של להט"בים וזכויותיהם ומבחינתי אין טעם לנסות לשנות אותם או את עמדותיהם. סביר להניח שחלקם רגילים לנורמות אחרות, חונכו בצורה מסוימת, פחות נחשפו והכירו ממקום אישי הומואים ולסביות ומפחדים מהשונה מהם. אני מניחה שלא מעט להטב"ים סבלו וסובלים מהגישה הזאת בסביבתם ואני מצרה על כך, אבל ברמה האישית אני מרגישה שקטונתי מלנסות לגשר על פערים תרבותיים או מנטליים גדולים מידי בין הנורמות שלהם לנורמות של העולם החדש. יש בי תקווה שהזמן ואולי היכרות אישית אם תזדמן להם, יגרמו להם להיפתח ולשנות עמדות ואם לא אז אני באמת מקווה שהדורות הבאים שלהם אחריהם יהיו ליברליים יותר… אבל הפנייה שלי מכוונת למי שמגדיר את עצמו בקבוצה השנייה. הקבוצה השניה היא של אנשים שהם לא אנטי באופן אוטומטי כלפי הקהילה הגאה אבל חוששים שהמצעד יביא איתו מראות מיניים ולא הולמים לעיר. ובכן, אני יכולה לכבד ולהבין את החששות. גם אני אמא לילדים ולא רוצה שייחשפו למראות שלא ידעו להתמודד או להבין אותם. גם כאן כמובן ההגדרה ורמת הפתיחות משתנה מאחד לאחד ויכול להיות שמה שנראה לגיטימי לאדם חילוני נחשב ל"פריצות" והתרסה ביישובים אחרים בארץ ובכל זאת, בהנחה שהרוב השפוי לא מחפש לחיות באווירה של איראן, ראוי לדעתי להתחשב בקבוצה זאת ולקיים בכרמיאל מצעד מתון וסולידי כפי שמתקיים במרבית הערים בארץ שמקיימות את המצעד, ביניהן חיפה וירושלים. מצעדים בהם עיקר השיח הוא זכויות וערכים ולא עירום ומיניות. מצעדים שצועדים בהם גם משפחות, אנשים "רגילים" מן היישוב.
אפשר להכנס לדיון ארוך על למה הקהילה הגאה מקיימת מצעדים- למה היא עדיין נלחמת על זכויות לשיוויון והכרה. הרי "הם יכולים לעשות מה שבא להם בבתים שלהם בינם לבין עצמם. למה לצאת עם זה לרחובות", נכון? מניחה שאלו שאלות ששואלים הרבה מאוד אנשים טובים שבאמת לא מודעים לקשיים החברתיים, הבירוקרטיים והחסמים בהם נתקלים אנשי הקהילה הגאה בכל פעם שהם פשוט מנסים להיות שווים ולממש זכויות בסיסיות לנישואין, הכרה בזוגיות שלהם, גידול ילדים ועוד. מאמינה שאנשי הקהילה ידעו ממקום אישי לספר על הקשיים טוב יותר ממני ומקווה שנזכה לקיים שיח מתון ומכבד בעיר בו אכן יוכלו לעשות זאת ולא יפלו על אוזניים ערלות. אבל הנקודה שאני רוצה להתייחס אליה היא לא למה הקהילה צריכים את המצעד בכרמיאל אלא למה כרמיאל כעיר צריכה מצעד גאווה:
ובכן דווקא בגלל שכרמיאל עדיין מגבשת את דמותה, ודווקא בגלל שהנושא של הזהות הדמוגרפית שלה נמצא כל הזמן בשיח של תושבי העיר, אז בין כל הניסיונות לקיים פה חיים נורמאליים, שפויים, חייב שיהיה מקום לא רק לאנשי הקהילה הגאה אלא לכל מה שהקבלה שלהם מייצגת: סובלנות, ליברליות, פתיחות, מודרניזציה, "חיה ותן לחיות".
כמו שאמרתי בהתחלה, ערים לא נוטות להישאר בוואקום. אם במאפיינים של העיר היום אין לנו לגיטימציה לחגוג משהו שלא סותר בכלום את הערכים הציוניים-דמוקרטיים של המדינה רק בגלל שהוא לא בא בטוב לכולם, אל תתפלאו אם תמצאו עצמכם מנהלים עוד כמה שנים מאבקים אחרים על דברים אחרים שנראים לכם הרבה יותר מובנים מאליו כרגע.
דבר שני, כפי שהבהרתי כבר אינסוף פעמים, מצעד גאווה לא צריך להיות עם עירום ומראות מיניים. כאמור, גם בירושלים ובחיפה ובעוד ערים רבות נוספות שהצטרפו לחגיגות הגאווה לאחרונה, הוא לא נראה (לצערם או שמחתם של תושבי העיר) כמו תל אביב. אבל הוא כן יכול להיות חגיגה של משפחות, צעירים והרבה הרבה צבע.
דווקא בגלל שמרבית היישובים האחרים בגליל הם עם אופי מסורתי יותר, תדמיינו איך פעם בשנה, מכל אזור הצפון מגיעים לכרמיאל לתמוך ולחגוג פה חופש. לא בא לכם לפעמים להרגיש שאנחנו המרכז התרבותי והחברתי הקטן של הגליל?
לבסוף, אנחנו כל הזמן מתוסכלים על כך שהצעירים האיכותיים ובעלי הפוטנציאל עוזבים את העיר ועוברים למרכז, הם כנראה כן מסוגלים כנראה להתמודד עם כל המראות "המזעזעים". לא אתיימר להגיד שמצעד גאווה זה מה שישאיר אותם כאן וימנע מהם לעזוב, אבל אולי אולי זה צעד קטן לגרום לעיר האהובה והיקרה עד מאוד שלנו, לצאת מהסטיגמה של פריפריה-קיבעון-שעמום ולעשות צעד קטן ואמיץ שמגדיר אותה ואת העתיד שלה מחדש.
משערת שיש לא מעט אנשים שמגחכים על הנאיביות שלי עכשיו. אבל לימדו אותי ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". אני אוהבת את העיר שלי, רוצה להאמין שיש בה לא רק זיכרונות נוסטלגיים קסומים אלא גם עתיד, אבל האחריות על העתיד הזה היא שלנו.
