היי אהובים.
אני יושבת לי וחושבת למה אני כל כך מפחדת להרגיש?
פעם זה היה נורא קל בשבילי. להגיד “אני אוהבת אותך”, או “מאוהבת בך”. פעם לא הייתה לי בעייה לפגוש בחור, לחייך אליו, לגשת אליו ולשאול – יש לך חברה? לא? אז, אולי אתה רוצה את המספר שלי? ובכלל לא הייתי יושבת ליד הטלפון לראות אם הוא יתקשר.
פעם לא הייתי צריכה ללמוד לאהוב, פשוט אהבתי. והיום, אני אני כל כך מפחדת, מהמילה הזו אהבה. אולי כי אחריה ברוב המקרים מגיע האכזבה?
היום נדבר על פחד, מה זה בכלל ולמה המילה הזו נכנסת לחיינו או יותר נכון, למה אנחנו נותנים לה מקום אצלנו.
שלא תבינו לא נכון, לפחד זה לגמרי בסדר. אני אחת לחצי שנה חיה את הפחד שלי ותאמינו לי שכשאני מפחדת ממנו, הפחד שלי מפני דברים אחרים פשוט נעלם.
אז למה לבזבז את החיים על פחד, למה לא לחיות את הרגע? הרי בסוף נמות כולנו, אז לפחות שלא נמות פחדנים. הפחד הזה לפגוש אקס מיתלוגי מחלחל לנו בוורידים, עבור רובנו לפחות. המחשבה להיתקל פתאום ככה בלי הודעה מוקדמת בבחור או בבחורה שאותה הכי אהבנו, מה יהיה, מה יקרה אם ניפגש פתאום?
לי זה קרה אחרי עשור כמעט, קצת אחרי שפירקתי את הזוגיות שלי. לגמרי במקרה נפגשנו. אני יכולה להגיד שזה היה מאוד טעון, מבלבל, מרגש. הבחור הזה שכל-כך רציתי ממנו ילדים ולהקים משפחה.
ואז אני מבינה, האקס המיתולוגי הזה שלי, הוא עדיין רווק, כמעט בן 40, די מאוהב בעצמו, אבל האדם בעל הלב הכי רחב שפגשתי אי-פעם. כשאני מסתכלת על זה, מה שהכי חשוב לי כשאני מביטה עליו, הוא שעדיין תהיה לו את הנשמה הרגישה הזו. דרכינו כבר נפרדו. אז נכון, פחדתי, אבל בסופו של דבר הפחד נגמר. ואני ממשיכה לפחד מדברים אחרים – ומה איתכם? קוראים יקרים שבת שלום, עשו את הדברים הקטנים שלא הספקתם לעשות.