זהר.נט חדשות כרמיאל
בנימין וולמן, משורר טבעוני מכרמיאל שרוצה לשנות את העולם טוען כי ״בתי המטבחיים הם מחנות השמדה… הביקוש למאכל גופות נרצחים נמצא בעלייה״. ראיון קשה לעיכול, תרתי משמע
מאת גיל דובריש
״אנחנו בני האדם, בעלי חיים בעצמנו, אחראים לביצוע שואה נגד בעלי החיים האחרים על פני כדור הארץ. נכון, אי אפשר להשוות את השואה שביצעו הנאצים במלחמת העולם השניה. אז נספו שישה מיליון יהודים – שואת בעלי החיים האחרים היא גדולה ונוראית הרבה יותר, מדובר על טריליונים!״
מוזמנים לענות על הסקר בסוף הכתבה, האם אתם קרניבורים גאים או טבעונים/צמחונים מושלמים?
האמירה הזו שרבים ימצאו מקוממת במיוחד, שייכת לבנימין וולמן, משורר ואקטיביסט טבעוני המתגורר בשנה וחצי האחרונה עם רעייתו אור בכרמיאל. את נקודת המבט הייחודית שלו הוא מפרסם באמצעות שירים שרואים אור באינטרנט.
גם זה יעניין אתכם בפורטל זהר.נט:
-
חדשות מקומיות
-
להיות איתך – מה שנשים רוצות
-
מאצ׳ו – לגברים שבינינו
-
Fun – כל מה שמעניין!
-
פפראצי – המדור החם בעיר
היצירות של וולמן מחולקות לשניים – חלק אחד הוא כאמור השירה ״המגוייסת״ למען זכויות בעלי החיים והחלק השני – שירה שבאה מתוך השראה. הוא הוציא 4 ספרי שירים ובשנת 1997 אף זכה בפרס רחל היוקרתי. השירים שלו מתפרסמים בארץ ובכל העולם, כאשר את התרגום מעברית לאנגלית מבצעת רעייתו, אור, ילידת ארה״ב.
שירים בשלוש שורות
בנימין וולמן נולד במושבה הגרמנית בירושלים ב-6 בספטמבר 1962. הוא אחיו של יהודה וולמן, שהיה ראש מועצה אזורית גולן בשנים 1988 עד 2001. כשבנימין היה בן 11 הוא עבר עם משפחתו לתל אביב, ובהמשך נדד בין ארצות הברית, לבין ירושלים, לבין הצפון, עד שהשתקע עם רעייתו אור, כאן בכרמיאל.
״תמיד אהבתי לכתוב, כתבתי שירים וסיפורים קצרים מאז היותי ילד קטן. בגיל 9 עברתי לכתוב שירה בלבד, כי מצאתי ערך מוסף בשירה שמתמצתת את הדברים. תחשוב על ספר של 400 עמודים – אני יכול לתמצת אותו בשיר לכמה שורות. כנראה שזה נובע מחוסר סבלנות״ הוא מודה בחיוך.
כשהוא כותב שיר הנובע מתוך השראה, הוא לא חושב אם יצליח או לא. את הספר הראשון – ״קורא אלייך״ פירסם בשנת 1987. הספר שכלל שירים שכתב בגיל צעיר, זכה לדבריו ל״תגובות לא נלהבות״. אחר כך עבר להתגורר בארה״ב, שם הירצה באוניברסיטת ברנדייס ליד בוסטון על שירה מודרנית בשפה העברית. בשנת 1993 כשיצא הספר השני שלו ״מילים נעזבות״ בהוצאת ירון גולן, הוא כבר היה בשל ובוגר יותר. ״הספר זכה להצלחה מסחררת. מה היה שונה?״ הוא אומר, ״זה היה שינוי של 180 מעלות משירה קלאסית לשירה מודרנית״.
בשנת 1997 הוציא וולמן ספר שלישי בשם ״שמש קר״ שהמשיך בקו המודרני אותו שיכלל לכדי מינימליזם. תמצאו בו בין השאר גם שירים בני שלוש שורות. על ספרו זה זכה בפרס רחל. את ספרו הרביעי ״שיר אחרון להר״ פירסם בשנת 2003. לשאלה מדוע לא הוציא ספרים נוספים מאז, הוא משיב בפשטות: ״לא מצאתי טעם לפרסם ספרי שירה בעידן האינטרנטי. הדפסת ספר היא הוצאה כספית מיותרת בימינו. אני מתמקד באתר במה חדשה ומפרסם שם את יצירותיי. האינטרנט שינה את חיי המשוררים. בכל הקשור להפצה של שירים אני חוגג! שירים שלי שתורגמו לאנגלית מופיעים ברחבי העולם, יש אפילו שיר שלי שתורגם לצרפתית על-ידי ידידה טובה. החשיפה היא עצומה״.
״הביקוש לגופות נרצחים – בעליה״
את עיקר חייו מקדיש בנימין וולמן לנושא הטבעונות. תקראו לו נאיבי, אבל הוא חולם על היום שבו בני האדם יהפכו כולם לטבעונים. ״אפשר לשנות את בני האדם, טבע האדם אינו רע מנעוריו, הכל ניתן לשינוי״ הוא אומר.
השקפת העולם שלו יחודית, שלא לומר שנויה במחלוקת מבחינת חלק גדול מבני האדם. בין יצירותיו אפשר למצוא שירים רבים המספרים על שואת בעלי החיים. ״בתי המטבחיים שהם מחנות השמדה לכל דבר קיימים ומבצעים שחיטות בכל העולם כולו, לא רק אצלנו – גם במדינות נאורות כמו שוויץ, בלגיה והולנד. חגיגת הדמים לא נפסקת. יש התקדמות בעניין והחברות לייצור מוצרים מן הצומח לא מדביקות את הביקוש הרב, אבל – ויש אבל גדול, בתי המטבחיים והמשחטות ממשיכים לפעול כרגיל״.
– אתה מגדיר את עצמך כאקטיביסט?
״אני אקטיביסט מגיל צעיר. בגיל 11 עברתי לצמחונות, בגיל 12 עברתי לטבעונות ומגיל 13 אני פעיל זכויות בעלי חיים, הצטרפתי לאגודה נגד ניסויים בבעלי חיים, כבר בגיל ההוא ארגנתי אינספור הפגנות מוצלחות. בזכות פעילות האגודה, רוב חברות הקוסמטיקה בישראל הפסיקו את הניסויים בבעלי חיים. בניגוד לחברי האקטיביסטים אני נשען על תוצאות בשטח – ולצערי אני רואה שהביקוש למאכל גופות נרצחים, מה שאתה קורא לו בשר, נמצא כל הזמן בעליה. זה חלק מהחינוך שעובר מדור לדור בכל העולם, מגיל צעיר מלמדים אותנו שבעלי החיים האחרים הם אובייקט. הם מהווים מקור למאכל או מקור לשעשוע בגני חיות. הם בכלובים ואנחנו חופשיים, מטיילים ו׳מתענגים׳ לראותם״.
– מה גרם לך להפוך לטבעוני בגיל כזה צעיר?
״אמי היתה בתו של רב. בנעוריה המוקדמים היא הגיעה למסקנה, לא מתוך מרד במשפחה או משהו כזה, שהדרך הסוציאליסטית הקומוניסטית היא הדרך הנכונה. לכן, בילדותי הבית היה מלא בספרים של קרל מרקס ואנגלס. כשקראתי את הספרים האלה הבנתי שמשהו חסר שם. מדברים על שוויון מוחלט בין בני האדם, אבל מה עם שוויון מוחלט בינינו לבין בעלי החיים האחרים? הם שקופים ולא מוזכרים שם. הבנתי שהומניזם היא למעשה גזענות נגד בעלי חיים, מתוך נקודת מבט שבעלי החיים האחרים נחותים לעומתנו ולא ראויים. זה מה שדירבן אותי להפוך לטבעוני״.
– מבחינתך בעל חיים ובן אדם נמצאים למעשה באותה רמה?
״שאר בעלי החיים אינם נחותים מאיתנו ואין עלינו להתייחס אליהם כך״.
ניתק קשר עם המשפחה
אחרי שאירגן במשך שנים הפגנות בנושא זכויות בעלי החיים, מתמקד בנימין וולמן בשנים האחרונות דווקא בחבריו לאידיאולוגיה. ״אני משכנע את המשוכנעים״ הוא אומר. ״לחלק ניכר מהפעילים בנושא אין הכרה בסיסית בדבר זכויות בעלי החיים. רובנו גדלנו בבתים שבהם היה נהוג לאכול גופות, גדלנו על ההבנה שדמם של בעלי חיים משול למים״.
– מעניין אותי לדעת, איך אתה מגיב אם מישהו מזמין אותך לארוחה?
״אם מישהו מזמין אותי לאכול איתו, אני קודם כל בודק אם הוא אוכל גופות. אני יכול לספר לך על המשפחות שלי ושל אשתי. המשפחות אוכלות גופות נרצחים, בחגים לדוגמא. ניסיתי להפוך אותם לטבעונים או לפחות לצמחונים, אבל בעוד שאנשים זרים אני מצליח לשכנע בעניין, דווקא במשפחתי זה כמו לדבר אל הקיר. כתוצאה מכך ניתקתי כל קשר עימם. זה היה הדרגתי: בהתחלה לא השתתפתי בחגים שלהם והיום אני אפילו לא נוטל חלק באזכרה להוריי, כי אחרי זה אוכלים ארוחה של גופות. אני הולך עד הסוף, אני לא מתפשר על האמת שלי. תשאל אותי אם אני אתאיסט או מאמין באלוהים, אני לא יודע לענות על זה. מה שאני לא יודע – אני פשוט לא יודע. אבל זה לא קשור לאמונה. אומנם אני חפץ חיים אבל אם זה יעלה בחיי, אני מוכן לשלם את המחיר. אני לא מאמין בדבר מלבד תוצאות״.
– אני מתאר לעצמי שאתה מקבל תגובות כועסות לא מעטות, קללות, איומים?
״כן, ׳זכיתי׳ לקללות, אני לא מאמין במאגיה אז זה עובר מולי. היו אנשים שלא הבינו איך אני מעז להשוות בין שואה לשואה. לדעתי, ההשוואה עושה עוול גדול מאוד לבעלי החיים האחרים. כאן זה לא שישה מיליון, המספרים מגיעים לטריליון. זו השואה ב-ה הידיעה, השואה היחידה שיש״.
– אפשר לומר עליך, שמעולם לא נגעת בזבוב?
״מעולם? מאז שהפכתי להיות טבעוני, לא פגעתי בזדון בבעל חיים, גם לא בזבוב. אם אני רואה תיקן בבית, אני לוקח מקל ומזיז אותו בעדינות החוצה״.
– ואם תיתקל בנחש, או בעקרב?
״זה כמו לשאול מה אעשה אם יכנס לביתי חיה מסוג אדם שרוצה לרצוח אותי. זו לא שאלה נורמטיבית. כשמדובר במצב קיומי, אין שאלה. אם אין מוצא אחר, אני אגן על עצמי בכל מחיר. היה לנו מקרה כזה כשאני ואור שכרנו בית קרקע בקרית טבעון. יום אחד נכנס אלינו נחש ארסי. לקחתי מגב ובכל כוחי הידקתי את הנחש אל הקיר במטרה ברורה להרוג אותו. אבל איכשהו, הנחש היה מאוד חזק, הוא השתחרר, זחל הלאה ואני רדפתי אחריו עם המגב. הדלת הראשית היתה פתוחה כך שהוא נמלט מהבית החוצה, אני זוכר שהוא נבהל ממני כי אני חיה הרבה יותר מסוכנת ממנו, התחפר באדמה ולא יצא. שמחתי שכך זה הסתיים, בלי שאהרוג אותו ובלי שיהרוג אותי. בכל מקרה, לא הייתי מזמין לוכד נחשים, אני מעדיף מטפל לבדי בעניין״.
ראו את המוות מול העיניים
בנימין ואור נוטלים מדי כמה שנים את מקל הנדודים ועוברים ממקום למקום. מארה״ב הגיעו לארץ, אחר כך התגוררו בנצרת עילית, חיפה, קרית ביאליק ואז חזרו לעיר הולדתו, ירושלים. לפני כשנה וחצי עקרו מביתם בפעם המי יודע כמה ועברו לכרמיאל. מאז הם מתגוררים כאן והפעם – לא מתכוונים לעזוב.
הסיבה למעבר לצפון טמונה באירוע טראומטי שאירע לשניים בשנת 2015. ״גרנו בשכונת ארמון הנציב בירושלים״ מספר בנימין. ״זה ממש על קו התפר. התרגלנו לעשות קיצור דרך שכונת צור באחר, וכך היה גם ביום שישי אחד, שבו עשינו קניות בסופר. חזרנו מהקניות ברכב כהרגלנו דרך צור באחר. קבוצה של כמה פלסטינים החליטה לארגן באותו יום מיני-אינתיפאדה וארבה לרכבים ישראלים. נקלענו למארב הזה. פתאום קפצה עלינו לפתע חוליה של כ-7 פלסטינים וזרקה על השברולט שלנו אבנים בגודל סלעים. ׳חטפנו׳ מכל הכיוונים. האבנים ריסקו את השמשות בצדדים, כל הרכב נמלא בזכוכיות, עוד סלע גדול נחת על השמשה הקדמית שנסדקה אבל למרבה המזל לא קרסה עלינו. ראיתי את המוות בעיניים, חשבתי שזה הסוף שלנו. היה להם רצח בעיניים, הייתה להם כוונה להרוג. אשתי נהגה ואני ישבתי לצידה. שתבין, אשתי מאוד עדינה ורגישה, אבל ברגעים קשים כאלה מתגלים כוחות חדשים, היא הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולנווט את הרכב החוצה בנסיעה, כשהיא נזהרת שלא לדרוס את אחד הפלסטינים. אם אני הייתי נוהג, במצב קיומי כזה לא הייתי חושב פעמיים אלא דורס אותם״…
אחרי שהצליחו להימלט וקיבלו טיפול רפואי, דרשה אור לעזוב את ירושלים. זה לקח להם הרבה זמן, שנתיים וחצי בערך, אבל בסופו של דבר הם עזבו הגיעו לצפון. ״אנחנו נפגעי טרור, אבל הרגשנו שהמדינה לא ממש מתייחסת אלינו בצורה הזו, נוכחתי לדעת שהמדינה מפקירה פצועים בשטח״ הוא מסביר.
הזוג עבר צפונה, בגלל הנוף, בגלל ההרים. תחילה השתכנו בצימר בצפת, שלדברי בנימין היא העיר היפה בארץ, אבל לאחר בחינה מדוקדקת הבינו השניים שאין להם מה לחפש שם: ״עיר מקסימה אבל אין שם עבודה, האוכלוסיה הדתית שם דומיננטית מאוד״. ואז הם הגיעו לכרמיאל. ״כאן יש תעסוקה, זו עיר חילונית, יש מקומות רבים שפתוחים בשבת, התאים לנו להתגורר כאן. עברנו בהרבה מקומות בחיינו, אני ואור. כל חיינו עברנו מקומות וזה נפלא לנדוד ולהרחיב את האופקים – אבל עד כאן. זה מספיק, אנחנו נשארים בכרמיאל. אין לי יותר כוח לעבור ולא הייתי רוצה לעבור, כרמיאל היא עיר לרוחנו״, הוא מסביר ומסכם בחיוך: ״צפת וירושלים יפות בהרבה אבל יש משהו בכרמיאל שאי אפשר להסביר. אם הייתי יכול לבנות עיר, לא הייתי עושה את זה טוב יותר״.
[playbuzz-item item="3ba49ee8-2979-4288-9431-4e53987dff00" wp-pb-id="636643"]
