השבוע שבק השעון הדיגיטלי שלי.
שעון חכם שהיה מחובר בחיבור אל חוטי אל הפלאפון הנייד שלי.
הייתי מקבל תדיר הודעות ישירות ממכשיר הנייד ולא אחת הייתי מנהל דרכו שיחות טלפון בעוד הטלפון עצמו היה מונח לו בתיק או אי שם על איזה שולחן מרוחק.
ולא רק, השעון החכם הזה היה מסייע בעדי בעיקר בפעילויות הגופניות שאותן אני כה אוהב: לא פעם שהייתי מודד לעצמי ככה סתם את קצב פעימות הלב בדקה, את זמן השחייה בבריכה, את מרחק הרכיבה על האופניים אך בעיקר הייתי מביט אל הצג המראה את מדד הצעדים היומי שגמעתי. כך באופן בלתי מוסבר הייתי בודק כל העת כמה פסעתי והייתי משווה זאת באופן יחסי לשיאי ההליכה שזכרתי שאם לא עמדתי במכסה היומית, הייתי אז נוזף בעצמי ומגביר את תנועותיי על מנת להשלים ולהגיע לכמות הצעדים המומלצת.
בכל רגע, אם בשחייה אם בהליכה, אם ברכיבה או סתם כך בישיבה שלווה הייתי כמו אסיר הכבול לשעונו או אם תרצו היה לי השעון החכם כמו אזיק על מפרקי ידיו של אסיר.
ואז, כמו שכבר סיפרתי לכם, הוא התקלקל.
אז פתחתי את קופסת התכשיטים והוצאתי מתוכה את שעוני הישן.
ההוא מלפני שנים. שעון אנלוגי עם מחוגים נטול כל פונקציות.
לא דופק ולא צעדים….
מראה רק את השעה!
והנה פתאום חשתי את עצמי כמו אסיר משוחרר… כמו מי שהוסרו ממני האזיקים ואין הוא תחת איזה קצין מבחן של כמה הלכת? וכמה שחית ? ומה הדופק ? ומי התקשר ? ומי חיפש ?
לא עוד.
כי אם שקט ושלווה.
כמו נחיתה על אי בודד, חלומם של רבים מאיתנו.
תנסו בעצמיכם, שהנה מצאתי עוד כי השעון החכם המתיימר להיות מקדם בריאות איננו כזה !
השעון האנלוגי כך מסתבר הוא הוא התורם לבריאותי.