Array
(
    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [slide_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => המנגינה
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => וללא המנגינה הייתי אבודה
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 82
        )

    [post_views_count] => Array
        (
            [0] => 1448
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 387
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => וללא המנגינה הייתי אבודה
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => המנגינה
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

וללא המנגינה הייתי אבודה

16/11/14 Uncategorized 387 צפיות

שתפו

השבוע צפיתי בסרט: צליפת שוט. סרט ענק שהחזיר אותי עשרות שנים אחורה, לתקופה שבה למדתי בלט עם המורה פנחס, שכל מה שהוא רצה זה לקדם אותי, אבל עשה זאת בדרך כל-כך אלימה. בעקבות הסרט אני היום  שואלת: מי נתן לו את הרשות כך לפגוע בילדה הקטנה והסיפור הוא הסיפור האישי שלי, והוא לא רק שלי.

“הייתי ילדה קטנה בת חמש, רזה, קלילה ורגישה. כל עולמי היה הריקוד שזרם בעורקי . הרגישות שבי  איפשרה  לי לקלוט את הקצב, הקלילות-לתרגם זאת לתנועה. הייתי מאוד מוכשרת והמורה שלי מייד זיהה אותי כמטרה ברורה. הוא  מצא עוד רקדנית צעירה שתרקוד על הבמה. וכדי לשפר את הביצועים שלי הוא צעק עלי: ”חמורה, טיפשה! עשי זאת שוב!” ומרוב פחד שלא לטעות חשבתי על כל תנועה, לא יכולתי עוד להקשיב למנגינה. וללא המנגינה הייתי אבודה. וטעיתי והוא שוב צעק עלי, אבל הפעם לא היה עוד מה שישא אותי בקלילות ויקפיץ אותי שוב קדימה. וחשתי את החבטה ומישהו לא שכח להזכיר לי למה אני שוב על הריצפה…

עליתי לכיתה א’. לא שכחתי שאני טיפשה. הורי ידעו שאני צריכה בבוקר ללכת לכיתה. לא רצו שארקוד עד חצות על הבמה, ובאש אהבתם הגדולה לא שמו לב ששרפו את ליבי הקטן. הם רצו שארקוד בקצב שהתאים להם. הם רצו שאלמד ואממש את היכולת שנלקחה מהם. הייתי כל-כך מבולבלת, קרועה בין האהבה הגדולה שלי לריקוד לבין האהבה להורים שלי .

וכך נעלמה לה מחיי המנגינה שהציתה את אש התנועה, הרגלים הסתרבלו ונפלתי.

נפלתי כשחיכיתי במכולת ונפלתי כשהלכתי לבית הספר ונפלתי כששוב שמעתי את אותה המנגינה האהובה. ונפלתי, ונפלתי, ונפלתי. וכל נפילה היתה קשה מקודמתה. וכעסתי. כעסתי על אבא שלי שקטע לי את המנגינה וקטעתי לו את החלום של הילדה הקטנה והמוכשרת שכשתגדל למרות כל הקשיים תהיה לרופאה“ (מתוך הייתי ילדה קטנה בת חמש – קטע שכתבתי בעקבות טיפול הוליסטי שקיבלתי והחזיר לחיי את היצירתיות שבי).

עברו כמה שנים מאז שהייתי ילדה קטנה בת חמש. אני לא רופאה אבל עוזרת לאנשים לרפא את הפצעים שלהם… אני לא רוקדת בלט, אבל משתמשת בתנועה כאמצעי ללמידה ולשחרור.

הגיע הזמן לרפאגם את הפצע שלי, את הבושה, ההשפלה, האלימות, שהביא לחיי המורה פנחס ולסלוח. לסלוח לו, לסלוח לאבא שלי, לסלוח לעצמי.

שיהיה לכולנו שבוע של תעוזה, ותנופה מהנה!

מאיה קצמן

דוא”ל [email protected]

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

זהר הצפון פרסום בע"מ טל:04-9587111 04-9905344 04-9981444 רחוב הגליל 2 ת.ד 473 כרמיאל 21614
© כל הזכויות שמורות 2024