זהר.נט חדשות כרמיאל
לפני 48 שנים עלה גיורא רייכלר ארצה בשם הציונות והשתקע בכרמיאל. כאדריכל היה שותף לתכנון והקמת עשרות יישובים בגליל ובגולן, בהם קצרין. אחרי שפרש חזר לאחת מאהבותיו הראשונות – הכתיבה – בעברית ובספרדית. לא מזמן הוציא לאור את ספרו השישי והיד עוד נטויה
מאת גיל דובריש
כשגיורא רייכלר (81), מראשוני כרמיאל, מגיע לביקור בעיר קצרין, לבו מתמלא גאווה. כאדריכל הוא נמנה על הצוות שעמד ושקד על תכנונה והקמתה של קצרין, כמו גם ישובים אחרים בגליל ובגולן. ״עבורי הציונות האמיתית, שבזכותה עליתי לארץ, הייתה להקים ולבנות את מדינת ישראל״ הוא מסביר. ״לכן גם העדפתי להתגורר כאן בכרמיאל ולא במרכז הארץ״. במשך עשרות שנים היה רייכלר, אדריכל מוערך, אחראי על התכנון וההקמה של עשרות ישובים בצפון. מאז פרישתו חזר לאחת מאהבותיו הגדולות, כתיבת סיפורים ושירים – בספרדית ובעברית, וכבר הספיק להוציא לאור 6 ספרים.
״כלום ועוד 1״
גיורא רייכלר נולד בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. הוא למד שם אדריכלות, במקביל ללימודי האדריכלות, נמשך רייכלר תמיד גם לעולם האומנות. הוא היה שחקן פעיל בתיאטרון ארטאה של הקהילה היהודית, שהעלה מחזות באידיש, בעברית ובספרדית. ״הגעתי לתחום הזה במקרה בסוף לימודי התיכון, מתישהו בשנת 1954. חבר סיפר לי שמקימים תאטרון יהודי והזמין אותי להצטרף, הגעתי כדי להתנסות – ונשארתי שם 13 שנים״ מספר גיורא.
בשנת 1961 נישא גיורא לבת זוגו בלה ז״ל, רקדנית מוכרת מתחום המחול המודרני בארגנטינה שהופיעה בתיאטראות ובטלוויזיה. ״כשהתחתנו, בלה העמידה בפניי תנאי – אתה ואני נעשה עלייה לישראל…״ הוא אומר. אחרי מלחמת ששת הימים הגיע הזוג לביקור בארץ והתארח אצל אחותה של בלה, אשר עלתה לפניהם והתגוררה בקריית שמונה. ״זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, טיילנו הרבה בצפון, ברמת הגולן. פגשנו אנשים רבים, התאהבנו במדינה. הביקור בארץ הטמיע אצלי את נושא הציונות באופן מעשי״.
גיורא אומר כי כאשר חזר לארגנטינה, הוא כבר היה אדם אחר לגמרי: ״כבר לא עניין אותי התאטרון, התמקדתי בדבר אחד בלבד – בציונות. הפכתי לפעיל מרכזי ואף נבחרתי להנהגה כנציג מפ״ם. יסדתי עם חברים נוספים את אגודת מרטין בובר שייצגה את הרעיון הציוני, הקבוצה מנתה 26 חברים, כולנו היינו בני 30 ומעלה עם משפחות, כשהמכנה המשותף לכולנו היה הרצון לעלות ארצה ולהשתקע בישראל. זו הייתה האגודה היחידה שהתפרקה כי כל חבריה עלו ארצה…״
בגיל 35 עלה גיורא לארץ ביחד עם אשתו בלה ושני ילדיהם. זו הייתה שנת 1971. ״בחרתי להתגורר בכרמיאל כי התרשמתי ממנה מאוד בביקורי הקודם – ארבע שנים לפני כן. זכרתי שהיה כאן ׳כלום פלוס 1׳ ולומר את האמת, בשנת 1971 לא היה הרבה יותר. אבל… התחילו לעבוד על רחובות הדקל, התמר הרימון״.
– אתה לא מתחרט על כך שהגעת דווקא לכרמיאל המרוחקת?
״כלפי חוץ אולי זה נראה כמו טעות. חודש אחרי שהגענו ארצה קיבלה בלה הצעת עבודה מתיאטרון הבימה – להיות הכוריאוגרפית של התאטרון. היא הכינה את הכוריאוגרפיה להצגה אחת בשם צוואתו של הכלב – אבל סירבה להמשיך. היא רצתה לעבוד במקום שאפשר לבנות בו משהו חדש ולא להיות חלק ממשהו קיים. גם אני רציתי להקים מחדש ודחיתי הצעות מעיריית חיפה ומחברת אדריכלות גדולה. הציונות עבורי הייתה לבנות משהו חדש, יש מאין. אני מאמין שאם היינו מגיעים למרכז הארץ, היינו במקום אחר לגמרי היום, מבחינה חומרית. אבל כמשפחה לא עשינו טעות, הילדים שלנו היו מרחק צעדים מהגן ומבית הספר, היו לנו פה חיים אחרים לגמרי, רגועים, מהנים ומספקים מאוד ואני לא מתחרט על כך. עבודת האדרכילות שלי הייתה מספקת מאוד כי הרגשתי שעזרתי בבניית המדינה״.
לצאת לאור
הדבר הראשון שעשה גיורא עם עלייתו ארצה, היה ללמוד באינטנסיביות באולפן את השפה העברית, במשך כחצי שנה. ״בזמן שאחרים התרוצצו כדי לחפש עבודה אני הבנתי שבלי שפה – אני לא בן אדם״ הוא מסביר.
בהמשך התמנה רייכלר האדריכל לבניה כפרית של מחוז הגליל והגולן במשרד הבינוי והשיכון ובהמשך כיהן כמנהל המחוז. בין השאר לקח חלק בתכנון הקמתה של העיר קצרין ויישובים נוספים ברמת הגולן ובגליל, כמו קדרים, כמון, מכמנים, מעלה צביה, מורן ועוד. בשנת 1997 פרש לגימלאות ועבד במשך כ-10 שנים כבורר בענייני בניה בבתי המשפט בכל הארץ.
במקביל לעבודתו, לא שכח רייכלר את אהבתו לעולם הבמה. אחרי מלחמת יום הכיפורים הקים ביחד עם חברים תאטרון צוותא כרמיאל. ״ערכנו הצגות והופענו בהתנדבות לעיני התושבים במתנ״ס מרכז, הופענו גם מחוץ לעיר, בבית החייל בתל אביב ובמקומות נוספים בארץ. הופענו אפילו בערוץ 1״ הוא משחזר בערגה. ״אחרי כעשר שנים אנשים החלו לפרוש כי היה להם קשה להתחייב, הרי לא היה גמול כספי כלשהו וכל החזרות וההצגות התקיימו על חשבון הזמן הפרטי שלנו, נאלצנו לפרק את הפרויקט״.
עם פירוקה של קבוצת התאטרון ניתב גיורא את היצירתיות שלו לכתיבה. תחילה, כתב טור בספרדית במקומון דע-מה שהופץ כאן בשנות השמונים. אחר-כך עבר לכתוב מאמרים בשפה הספרדית בעיתוני קהילת יוצאי אמריקה הלטינית. הוא גם ״חטא״ בתחומי אומנות נוספים, כמו ציורי שמן, פחם, אקוורל ואקריליק ופיסל בעץ ובבטון. היצירות שלו הוצגו בכמה תערוכות בכרמיאל וכן בגלרייה בכיכר המדינה, ברמת ישי ועוד.
מתישהו בשנות החמישים התחיל לכתוב שירים למגירה, תחילה בספרדית ובהמשך – לאחר העלייה ארצה, גם בעברית. חוג המכרים הקרוב שלו ידע על התחביב הזה. בשנת 1997 פנתה אליו רחל חלד שהייתה מורה לספרות מכרמיאל והציעה לו ולמשוררים נוספים לקחת חלק בהקמת קבוצה בשם קולות בגליל. הקבוצה קיימה פגישות השראה וכתיבת שירה. גיורא בשמחה. ״נפגשנו בסלון הספרתי של רחל, זה היה אי של שלווה בתוך כל הכאוס הזה שבחוץ. כתבנו שירים, הבענו רעיונות וגם שיתפנו את דעתנו לגבי שירים של אחרים. אנחנו ממשיכים את הרעיון שלה גם היום, נפגשים אחת לחודש בספריה העירונית, לפעמים אנחנו מארחים אנשים מתחומי הספרות, השירה והפזמונאות״.
בשנת 2004 הוציא גיורא ספר שירים ראשון בשם יופי של אבדון בהוצאת גוונים. רייכלר: ״הספר התקבל די יפה בחוגי אוהבי השירה בארץ. הופתעתי מכך כי כתבתי שירים די פשוטים, העברית שלי לא הייתה משוכללת יחסית והתעקשתי שהשירים יופיעו ללא ניקוד כי ראיתי שהניקוד מרחיק אנשים מהקריאה. כיום אני חושב אחרת, לפחות בנושא ניקוד מכוון. ב-2007 פרשתי לחלוטין מהעבודה והתמסרתי לכתיבה, הוצאתי את הספר השני שלי שכלל אסופה של סיפורים קצרים – ׳קצר, פעמיים קצר׳ בספרדית, הופץ בהוצאה אינטרנטית בשם לולו בכל רחבי העולם. ההצלחה הייתה גדולה, ידוע לי על אוניברסיטאות בארה״ב הזמינו את הספר עבור מחלקות הספרדית שלהן. יכול מאוד להיות שבספריות של פרינסטון ובייל יש ספרים שלי״…
יצר הטוב, יצר הרע
אחרי הצלחת שני הספרים הראשונים, פנתה אל גיורא חברת ההוצאה לאור של הקהילה היהודית בבואנוס איירס וביקשה להפיץ באמצעותה את ספרו הבא – וכך היה. ״הפצתי דרכם ספר שירים בספרדית ׳בשם כל הבדידויות׳. בספר זה, כמו גם בספר הראשון שלי, איירתי את כל האיורים״.
הספר הבא יצא בשנת 2010, זה היה רומן בעברית בשם ׳שמונה ימים ולילות בוורונה׳.
״בכל שנה נסענו אני ובלה לוורונה באיטליה, התאהבנו בעיר הציורית הזו באזור ונטו, התחלתי לכתוב רומן שעלילות התרחשה שם. נהניתי לשמוע מאנשים שקראו את הספר וסיפרו לי כי בגללו התאהבו בוורונה, אני מכיר גם כאלה שאף נסעו לשם בעקבות קריאת הספר״.
בשנת 2012 נפטרה בלה רעייתו אחרי מחלה ממושכת. אולי בעקבות זאת, חיכה רייכלר עד שנת 2014 להוצאת ספרו החמישי ׳אחרי הכל׳. ״זה היה רומן קשה, הייתי שרוי במצב נפשי מורכב. זה היה אולי חשבון נפש אישי שלי, כמי שעלה מתוך ציונות ואידיאולוגיה בשנות השבעים – על רקע המצב שהמדינה הידרדרה אליו. הספר מתרחש כולו במשאית נוסעת שאוספת נוסעים מכל מיני מקומות בארץ, דתיים, חילונים, נשים, גברים, עשירים ועניים, מיקרו קוסמוס של החברה שלנו. הם נוסעים בדרכים, מתווכחים הרבה, כל אחד תקוע בעמדה שלו, יש כאלה שמנסים לגשר ויש קיצונים שמנסים לכפות את דעתם על השאר – בשלב מסויים הם מבינים שאין נהג במשאית והיא ממשיכה בנסיעה… בסופו של דבר גורל כולם זהה, כולם מתים למעט אחד הנוסעים ששורד ונשאר כדי להתחיל מחדש בעולם. ואז מגיע האביר על הסוס שאומר ׳תוקפו של אלוהים פג, הגיע הזמן לחפש אלוהים אחר׳…
בסוף שנת 2017 יצא לאור ספרו השישי של גיורא רייכלר – רומן מתח בשם ׳הלם׳ המספר על עיתונאי ישראלי שנשלח לעיראק ללוות כוחות אמריקאים בעת הפלישה האחרונה. לדברי גיורא, ״הספר מוקדש לאנשים שנשלחים בתוקף תפקידם לאזורי קרבות וחווים חוויה טראומטית. ההלם שבסיפור הוא ההלם של העיתונאי הנרדף ע״י מחבלים. הוא נפגע ומתאשפז במוסד סגור המטפל בהלומי הלם קרב, חיילים ואזרחים כאחד, שם הוא מתאהב במטפלת הרוסיה שלו שנרדפת ע״י אקס עשיר. איך זה נגמר? אני לא אספר…״
– מה מייחד את הספרים שלך, גיורא?
״הצורך למצוא דמויות שמייצגות את הטוב שבאדם מול המציאות המכוערת והקשה. למשל בסיפור שמונה ימים ולילות בוורונה, סופר מצליח מחפש רהיט ענתיקה כדי להשלים את האוסף שלו ומוצא אנשים טובים שמדריכים אותו בדרכו, עד שהוא מגיע למקום שבו נמצא הפריט המבוקש. בעל הפריט שואל את הסופר לשמו, וזה אומר ברנזון. ׳אתה יהודי?׳ אומר הסוחר, ׳אני לא מוכר ליהודים…׳ דוגמא הפוכה: נכד של קצין גסטאפו שאסף וקיטלג את הרכוש היהודי המוחרם בעת המלחמה, ומקטלג, עוסק כל חייו באיתור היורשים של הרכוש כדי להחזירו להם״.
– איזה ספר לא תכתוב אף פעם?
״טלנובלה, זה ז׳אנר שגורם לי לתחושות לא טובות, זה מאוס בעיניי. אני מקווה שכל אחד שקורא ספר שלי, מהרהר לפחות יום-יומיים וחושב על הספר. אני מקווה שיש בספריי משהו שנוגע ברגש של הקורא״.
הפרויקט הבא של גיורא שכבר נמצא בשלבי עריכה, הוא טרילוגיה לילדים בגילאי גן חובה ובית ספר יסודי בשם ׳הנמלה האחרת׳. הוא מגלה כי ״הספרים עוסקים בנמלה אחת שהולכת בשורה עם כל הנמלים, היא רוצה לצאת מהמסגרת, אבל פוחדת ממה שיגידו הנמלות האחרות והמלכה. יום אחד היא קופצת הצידה ולא רוצה יותר, אבל מגלה שהחברות שלה סגרו שורות וממשיכים בלעדיה. ועכשיו היא לבד בעולם ומתחילה לחשוב – צריכה מקום לישון ולחפש אוכל, מוצאת את עצמה בסיטואציות חדשות ומיוחדות ונתקלת בחברים חדשים. אני מקווה שהספר הראשון בטרילוגיה ייצא כבר בשנה הקרובה. במקביל אני כותב אוטוביוגרפיה חצי דמיונית שכוללת מפגשים עם חבר שלא קיים על כוס קפה בבואנוס איירס…״.
במקביל לעבודה הנמרצת על הספרים, מנהל גיורא זוגיות נפלאה וחדשה. ״זו זוגיות מאושרת, בת הזוג שלי היא עבורי מקור השראה בלתי נדלה״ הוא מספר ולא מוסיף עוד. על השאלה עד מתי הוא מתכוון להמשיך ולכתוב אומר גיורא בחיוך: ״ הייתי שחקן, הייתי צייר, פסל, משורר, אדריכל. עכשיו אני סופר, זה מה שאני רוצה לעשות. תמיד אמרתי שכל עוד כוחותיי איתי אמשיך לכתוב…״
