חופשה בקפריסין – כל כך קרוב כל כך רחוק

זה פשוט מדהים, טיסה משדה התעופה הקטן בחיפה, 40 דקות טיסה ואתה נוחת בפאפוס, קפריסין. גן עדן אמיתי, מקום מדהים… כמובן שאתה עם הילדים שזה משנה טיפה את התמונה.

קודם כל מגיעים שעה לפני הטיסה לשדה התעופה שליד הטכני. שדה תעופה מאוד קטן, יש תחושה כאילו הטיסה יוצאת ישירות מחדר השינה שלך, חדר המתנה קטן מאוד, גם האווירה שם ביתית כזאת, מן הרגשה מיוחדת שאין אותה בנתב"ג, כאילו בבדיקה הביטחונית אתה יכול להגיד לבודקים יש לי פצצה בתיק, אבל אל תבאסו, תנו לי להעביר והם יגידו לך סבבה אחי. אווירה של משפחה.

ואז מגיע המטוס ממש לפתח החדר המתנה שאתה מחכה בו. כאחד שיש לו פחד טיסה מטורף וחובב אדוק לא מרצון של הסדרה "תעופה בחקירה" זה נסיון ראשון שלי במטוס כזה, עם שני פרופלורים בצדדים. מן תחושה של מלחמת העולם השנייה. מטוס קטן 50 נוסעים, בתקווה שלא יעוף ברוח (חצי בקבוק רסקיו נגמר כבר לפני העלייה).

המטוס ממריא במהירות ועושה סיבוב חד מעל בתי הזיקוק בכדי להגיע לכיוון הים. אתה ממש קרוב לבתי הזיקוק, כל זיהום האוויר עולה לך לאף, יוצא לך עשן מהאוזניים והשיער עם תחושה שנשרף. אתה באוויר ושוב רואה את הפלופלרים מהחלון מסתובבים כמו מאוורר, שוב תחושה של מלחמת העולם השנייה ועכשיו לא רק שיש לי פחד טיסה, יש גם תחושה שהנאצים רודפים אחריך.

נוחתים בפאפוס. מזג אוויר מושלם. הבעיה בפאפוס שכל נושא הכבישים והנהיגה הוא הפוך. ההגה במכוניות הוא בצד ימין כמו באנגליה וזה מבלבל בטירוף גם כשחוצים כביש. עשר פעמים אני חוצה כביש, מסתכל שמאלה שאף אחד לא בא וכמעט נדרס מימין ולא, לא הצלחתי להפנים את זה עד סוף הטיול.

מגיעים למלון. פאפוס מאוד נקייה ומזמינה ומאוד נוחה. המלון מהמם והחוף שצמוד אליו גם מאוד כייפי. אבל למי איכפת מהמלון והחוף אם עדיין אין לך ווי-פי וגישה לאינטרנט? אתה הופך להיות כמו נרקומן של אינטרנט, מחפש ויי-פי, מצידך שלא תיהיה מיטה בחדר אבל וויפי חובה. אתה מקבל סיסמה מהמלון. בעשרת הניסיונות הראשונים זה אף פעם לא מתחבר. כשזה מתחבר סוף סוף זה בקושי קולט, אתה מזיז את הפלאפון לצדדים לקליטה ואם צריך עומד על הראש כדי שהקליטה תיהיה נוחה. בינתיים הילדים שלך הרסו חצי מלון אבל מה איכפת לך מהילדים כשעדיין אין לך ויי-פי. בנתיים אישתי לא התחבר לה, אתה מסתיר את העובדה שאתה כבר מחובר כדי שהיא לא תיקח ממך את הפלאפון לגלוש ולהודיע לכל המשפחה שהגענו. הם מרוקאים ולהודיע לכולם זה שעות…

מגיעים לחדר, רבע שעה ראשונה כרגיל כמו שכנראה כתוב באמנת הילדים הילדים קופצים על המזרן. מתאקלמים בחדר המרווח, מקלחת ויוצאים ללמוד את השטח. עם המקלחת יש לי בעיה. קודם כל מה קורה באירופה עם זרם המים במקלחות? הזרם היה כל כך חלש שהוא לא הגיע לרצפה ובעיה שנייה, למרות שאני תמיד, אבל תמיד לוקח גם שמפו וגם סבון, אני מתעצל כשאני כבר בתוך המקלחת לצאת לקחת מתיק הרחצה שמן הסתם לא לידי, כדי שלא ירטב הכל ושוב, פעם אחר פעם אני עושה אותה טעות ומשתמש בשמפו ובסבון של המלון. טוב, אז ככה, היו עשרות בקבוקונים קטנים שהם היו לדעתי גם סבון גם שמפו וגם (בחיי חויתי על עצמי) קרם גוף. אתה חופף עם זה את השיער ואתה יוצא מהמקלחת כמו בארט סימפסון, השיער עומד ושום דבר לא ישכיב אותו, אתה פשוט הפכת לראש דשא וככה נגזר עליך להיות, קשה כמו אבן. ועוד משהו שבשבילי נשאר כתעלומה: האסלות. תאמינו או לא היה לנו בשירותים אסלה מרובעת אז יש שתי אפשרויות, או שלאנשים בפאפוס יש תחת מרובע או שקיבלתי את החדר של בוב ספוג. פשוט הזוי. מיזוג האוויר בחדר לא קשור לטמפרטורה שאתה מכוון, יש שתי אפשרויות, הראשונה שאתה קופא למוות בלילה והשנייה שאתה מת מחום, כל אחד יבחר מה שמתאים לו. הבעיה שאצלי במשפחה כולם היו הפוכים ממני ונאלצתי להתפשר. לישון ערום עם 3 שמיכות, קרח לידי, כובע ומצית שאני אהיה מוכן לכל מצב בלילה.

הילדים כבר בוכים, רוצים בריכה, רוצים בריכה, וזה מדהים הילדים יכולים להיות שעות על גבי שעות בבריכה. אני מכיר דגים שנמצאים פחות במים מהילדים שלי וזה אף פעם לא מספיק. גם אם יהיו 5 שעות אז זה תמיד עוד קצת. הם התחילו כבר לפתח זימים במהלך החופשה. האוכל במלון היה בשפע, 100 סוגים של כל מיני דברים, אבל שאתה מצמצם את זה לדברים ללא חזיר, נשאר לך מה-100 סוגים שהיו, רק חביתה אז הבחירה קלה, כולם אוכלים חביתה.

למרות שהכוונה הייתה לחופשה של ים בטן גב, חמש דקות מהמלון היה קניון ענק שלא מבייש אף קניון אצלנו. 4 קומות מדהימות של כל המותגים, חנויות אין סופיות ומסעדות מכל מה שאתה מכיר ויותר. קפצנו עם הילדים, מה שהתברר כסיוט כי בין כל החנויות יש חנות ששמה ג'מבו 3 קומות ענק של צעצועים מכל הצורות ומכל הסוגים.

מאותו רגע שנכנסנו לחנות, הילדים שכחו בריכה, שכחו ים, שכחו חופשה, הם התנפלו על הצעצועים כאילו היו דגי פירנאה, הפעם הזימים שהם גידלו באו לידי פעולה בצורה הכי טובה שיש, הם מעמיסים ומעמיסים לעגלה כאילו זו חנות חינם, להוריד את מה שהם העמיסו היה הכושר הכי קשה שעשיתי בחיים. העמיסו הכל רצו הכל, חכות לדיג, סירות, אופניים ועוד רצו שנקנה לחברים שלהם מתנות. הגענו לפשרה, 2 מתנות לכל אחד ועוד נתנו לנו להרגיש שאנחנו חרא של הורים.

ביום השני הפלאפון של אישתי שבק חיים, שרפנו יום שלם בכל פאפוס למצוא מעבדה שתמצא לנו פיתרון, אבל בכל מעבדה שמצאנו נאמר שהם שולחים לתיקון לניקוסיה, זאת אומרת שתפקיד טכנאי הפלאפונים בפאפוס זה לשלוח את הפלאפון לתיקון. עכשיו אני תקוע עם אישתי בלי פלאפון. זה יותר גרוע ממחזור, איזה מסכן אני, אכלתי אותה.

בלילה היינו בטברנה. אין על השירים היוונים, איזה כיף, איזו שמחה, בטעות נפלה לי צלחת לרצפה הרגשתי לא נעים, אבל במקום לכעוס עלי כל הטברנה עשו מעגל סביבי וצעקו יאסו! שם לשבור צלחת זה מותר זו שמחה, אז הילדים שלי שברו עוד 5. מסכנים במסעדה, על חביתה שברנו 6 צלחות. הפסידו את היומית.

בצער כבד הגענו ליום האחרון, חזרה לארץ. אורזים הכל, לוקח את שני הדגיגים שלי ישר מהבריכה ו….מונית לשדה התעופה. מגיעים לשדה התעופה, אבל אצלי שוב דבר לא יכול לעבור חלק. איחור של שעה בטיסה ועל האיחור מוסיפים עוד חצי שעה איחור. מתייבשים בשדה התעופה כשהמוצר הכי מרשים בדיוטי פרי שלהם זה לחמנייה בנקניקייה והנה סוף סוף עולים למטוס. ממריאים? הצחקתם אותי, בתוך המטוס ילד קטן נפל על העין. דם, צרחות. עכשיו באמת המטוס נראה מלחמת עולם, מחכים לאמבולנס שיגיע למטוס, מטפלים בילד. עוד שעה הלכה. בא לי לפתוח לו את העין השנייה מעצבים, אבל מסכן, כולה ילד, הוא לא באמת רצה ליפול. שיהיה בריא.

סוף סוף ממריאים גומר את חצי הבקבוק רסקיו שנשאר, 40 דקות והנה אנחנו מעל בתי זיקוק. נושם לא לרווחה את כל הזוהמה אבל זה זיהום שלנו. איזה כיף הגענו… רק ארבעים דקות ואנחנו בבית… אז זהו שלא, נכנסנו ישר לפקקים של ישראל, 40 דקות מפאפוס לחיפה, שעה וחצי מהקריות לכרמיאל והנה אנחנו בבית. איזה כיף. תכלס אין כמו בבית… היעד הבא סין, הולך להיות מעניין.