השבוע נראה היה כאילו שכל הזרעים שלפני שנים זרעתי התחילו להנביט ולצמוח ואני מתהלכת לי ברחוב כאילו שכולו שלי, ולא ראיתי איך תוך כדי הליכת הטווס הזאת אני שוב חוזרת על טעויות שהבטחתי לעצמי לא לעשות עוד,ורגע לפני כתיבת הטור אני פותחת את המייל ושומעת את השיר : Forgive Me. יונים שלי, אלה שעפות, ואלה המטפוריות, אנא, סילחו לי!
בבית שבו אני גרה , חיים יחד איתנו יונים שמחפשות מקום לבנות בו את הקן שלהן, לדגור על הביצים ולדאוג לגוזלים עד שיוכלו לפרוח. הן לא פעם בוחרות בבתים שלנו כמקום המתאים ביותר לקן שלהן. וזו בעיה, כי אנחנו אוהבים אותן, אבל לא רוצים לשאת את הלכלוך שהקן הזה מביא לחיינו. אנחנו נלחמים איתן ולא שמים לב, שהלכלוך הזה, רק משקף את מה שיש עוד לנקות בחיינו.
שנים נלחמתי נגד היונים. הן הקימו את הקן שלהן מתחת למתלה הכביסה שלי, ואני פיזרתי אותו, לא איפשרתי להן להקים עוד קן ואם לא הספקתי והן כבר הטילו ביצים, למדתי שאם מזיזים את הביצים, הן כבר לא חוזרות לדגור עליהן, אז כאילו לא פגעתי בהן, אבל פגעתי בהן.
ואז הגיעה מלחמת לבנון השניה. עם הטיל הראשון עזבתי את הקן שלי ונסעתי אל המשפחה והחברים ומהמקום הבטוח הזה , יום-יום שלחתי אהבה גם לעיר,בה אני חיה והיא כרגע תחת אש צולבת וגם למי שיורה את הטילים האלו. המלחמה הסתיימה. חזרתי הביתה והדבר שהכי שימח אותי, לאחר שגיליתי שהבית שלי לא נפגע, זה שהיונים בחרו בימים הקשים הללו, בסלון ביתי,כבית שלהן. הטילים הפחידו אותן עד מוות וברגע של מצוקה הן נכנסו אלי הביתה, אל הסלון, דרך החלונות שהשארתי בהן פתח מחשש להדף הטילים , ולכלכו אותו לגמרי. שמחתי שהסלון שלי היווה בעבורן מקום מפלט נוח שבו הן יכלו לדגור בשקט. שמחתי שהן הכריחו אותי לזרוק את הספה שכבר מזמן הייתי צריכה להיפטר ממנה, ובעיקר שהן סימלו בעבורי, את בא השלום, השלום שבחוץ והשלום שבפנים.
8 שנים חלפו , כל השכנים שלי עדיין נלחמים איתן ואלי, הן מאז אף פעם לא הגיעו. לפני שבועיים הן חזרו ואני בדיוק, כמו אז לפני שנים, נלחמת איתן ולא קולטת את המסר שהן רצו להביא לחיי.
יונים שלי, אלה שעפות ואלה המטפוריות, אנא סילחו לי!
דוא”ל [email protected]