יוסי שריד – יחסי אהבה ותיעוב

יוסי שריד ז”ל – אהבה ותיעוב

אני כותב את הטור הזה ביום ראשון, לאחר שנודע על מותו של יוסי שריד ז”ל. אני שומע הרבה דברי שבח על יוסי שריד, אין מילת ביקורת, כי כך נהוג במקומותנו, ”אחרי מות קדושים אמור” אין אומרים דברי ביקורת.יחסי אל יוסי שריד היו יחסי אהבה תיעוב. הוא היה אחד האנשים הכי חכמים בפוליטיקה הישראלית, איש עם מוח חריף, חד לשון, בעל יכולת ביטוי נדירה, סופר ומשורר. אוי למי שפתח חזית מולו, הייתה לו לשון “מורעלת”, הוא לא חסך את שבטו מאיש בהנהגה הישראלית. הוא ביקר את גולדה בחריפות, הוא מירר את חייו של רבין וכינה אותו שיכור, הוא היה אויב מר לאריק שרון ויצחק שמיר, את אהוד ברק הוא כינה דרדק ופטפטן, לא היה כמעט מישהו בעל משקל סגולי בפוליטיקה הישראלית שלא זכה לחטוף ממנו מנה אפיים. הוא ידע לבקר אך לא סבל בדל של ביקורת עליו.עירית לינור ביקרה אותו בגלי צה”ל בתוכנית המילה האחרונה, אמרה חצי מילת בקורת, הוא פתח עליה את חרצובות לשונו למחרת, כאילו היה מדובר באויב העם מספר אחד.

שריד היה בעיני סוג של צדקן עם אגו ענק. שולמית אלוני אמרה עליו פעם, שהוא חושב שיש לו טלפון ישיר לאלוקים. לי אישית הוא הזכיר לי את נביאי הזעם בתנ”ך. לא בכדי הוא לא  נהיה ראש ממשלה, כי להיות בפוליטיקה זה לשחות בצואה עד צוואר. העשייה הפוליטית מחייבת בדרך כלל  לבחור בין אלטרנטיבות רעות. הוא לדעתי היה מתאים יותר להיות סופר, משורר, סוג של  נביא זעם  כדוגמת  פרו’ ישעיהו ליבוביץ’. יהיה זכרו ברוך.

הפגנה באום אל פחם

באום אל פחם הייתה הפגנה נגד הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק.עד כאן טוב ויפה. אבל המפגינים עמדו דקת דומיה לזכר השאהידים. הכוונה לאותם  מרצחים שבאים ודוקרים חפים מפשע. אם זה לא תמיכה בטרור אז אני לא יודע מהי תמיכה. היעלה על הדעת שנציגים של האוכלוסייה הערבית בצרפת  יעמדו דקת דומיה לזכר המפגעים במועדון הבטקלן בפריז. ברור שלא.אבל בישראל נדמה שאין גבול להתרסה של ההנהגה הערבית.

על חובשי הכיפות הסרוגות

שבועיים לאחר הפיגוע בשומרון בו נרצחו יעקוב ליטמן ובנו, נערכה חתונה רבת משתתפים של שרה, בתו של יעקוב ליטמן. ראיתי את החתונה בטלוויזיה ובאינטרנט והתמלאתי קינאה. בני נוער במאות אם לא אלפים, עם חולצות לבנות, מכנסי חקי וסנדלים, התחבקו  ורקדו אל תוך הלילה כדי למלא את המצווה לשמח חתן וכלה. אני מקנא בהם, כי הם אנשי ערכים, אנשים שבזים לריצה של רובנו אחרי “המולך”. הם מזכירים לי את החלוצים הראשנים שעזבו בתים ובאו ליישב את השממה. האמונה היוקדת נותנת להם עוגן יציב, נותנת להם כוח על אנושי להתמודד עם תלאות החיים, כוח שלנו החילוניים אין. ישר כוח, זה נוער נפלא, עם נוער כזה אני בכול זאת אופטימי.

שבת שלום