היא נכנסה סוערת לאימון האחרון, כולה משדרת חוסר סבלנות: “… תסביר לי…”, שאלה נואשות: “… מה עושים בתהליך ההרזיה עם כל ההשתוקקות למתוק?….”.
הרגשתי את התסכול שלה. הרי זאת בעיה חובקת אנושות שלמה, התמודדות עם שפע בצקים וסוכרים אל מול השליטה במנגנון האכילה. ואז נזכרתי במשחק הילדים ים-יבשה. לפיו, יש לקפוץ מן החישוק החוצה ופנימה על פי הציווי: ‘ים או יבשה’. ומי שהתבלבל בין הציווי למיקום שלו, היה נפסל ויוצא החוצה מן המשחק. אלא שלאחרונה נחשפתי לווריאציה נוספת של המשחק הזה, הגיעו אלי סטודנטים לחינוך גופני ממכללת אוהלו לסטג’. באחד השיעורים הם שיחקו עם הילדים ים-יבשה. הפעם שמתי לב שיש בו במשחק מילה חדשה, ציווי חדש: ימבשה. היינו, מותר להיות בציווי הזה ‘רגל פה רגל שם’ גם ים וגם יבשה. וכך התחלתי את תשובתי אל המאומנת שלי: “את חייבת לצעוד עם שתי הרגליים קדימה!… אני מזהה אצלך הססנות בתהליך… אין או או! תחליטי, ותפסיקי עם התירוצים”. השתוקקות קיימת אך את חייבת להתעלם ממנה, ובלי המשחק-ימבשה.
רגע, ויש כאן הסבר: ידוע כי, לאחר חודשיים לפחות של תזונה מאוזנת ואימונים גופניים, הגוף מתרגל למצב החדש ומתחיל לוותר על הפחמימות. בלוטות הטעם מצטמקות כביכול, ושוכחות את טעמם של כל “הפינוקים” שאהבנו. מחקרים מוכיחים כי התאפקות של חודשיים גורמת לגוף להעדיף את האנדורפינים המופרשים מהזעה ופעילות גופנית, מאשר אלו המופרשים מזלילה של שוקולד. אך קודם, יש לעבור את החודשיים הראשונים הללו. המילה ‘השתוקקות’ היא מחוץ ללכסיקון בעת הזאת. יש לקבל החלטה של צעד בטוח לפנים עם שתי הרגליים. אין ימבשה! אין ‘רגל פה רגל שם’. יש לצאת לדרך חדשה בביטחון ובלי להמציא חוקים חדשים של ‘חצי חצי’. אין השתוקקות. מחקרים מוכיחים שאסור. אסור אם רוצים להגיע קדימה למקום אחר, חדש, אסור להשתוקק. להשתוקק משמע להיזכר ברע.
השתוקקות היא מבט לאחור. כמו אשת לוט: ומי שמביט לאחור קופא. נתקע. בתהליך שלנו אין מקום למשחק, לא כול שכן ימבשה. בעת הזאת עת האביב בפתח וקול התור נשמע בארצנו, עלינו לעשות את השינוי קדימה, לכיוון אחד, ברור, מוגדר. בדיוק כמו משה ובני ישראל שיצאו ממצריים, והייתה להם מטרה אחת, חירות! קומו, צעדו עם שתי הרגליים לפנים, וקנו לכם חירות, בלי חרטה, בלי מבט אחורה ובלי ימבשה.
שבת שלום, רון שפירא