ימים של צער
ימים של צער

ימים של צער

שתפו

פסח מהול באסונות עבר עלינו השנה – מצד אחד עמודי הפייסבוק התמלאו בנופים מרהיבים ובמסלולי טיול ססגוניים ומאידך עלו בחדשות כותרות מזוויעות על טייל ישראלי שצנח אל מותו מאומגה בטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה, על ילדת בת מצווה יפהפיה שנשרפה למוות בסירה תאילנדית בים אנדמן שטוף איים אקזוטיים בדרכה מהאי קראבי לפוקט כשאביה הנואש מנסה להצילה, שמענו על גופת צעיר ישראלי מבותרת שנמצאה במבנה ישן באלכסנדרפלאץ בברלין שבגרמניה – מוות מסתורי ובלתי מפוענח ועל הרוגים ופצועים בתאונות דרכים אכזריות כאן על מפתן דלתינו. ללמד אותנו כמה החיים שבריריים, כמה הגבול הוא דק כל כך בין אושר לעצב, בין הנאה לאסון, בין חיים למוות. כמה עלינו לחשוב בזמן מריבה, ויכוח או מחשבה רעה על הזמניות הזו ועל חשיבות הרגע הטהור, הנקי מכל רבב, רגע החיים שלא ישוב עוד.

השבוע גם הלך לעולמו צביקה קסטן, מעמודי התווך של הספורט הכרמיאלי שבערוב ימיו גם עבד ברשת המתנסים בעיריית כרמיאל. אני זוכרת את צביקה “הכריש” עוד מימי נעוריי בשנות ה-80 הזוהרות כששיחקתי כדורסל במועדון הפועל כרמיאל נשים ושהיתי מרבית שעות אחר הצהריים  באולם הספורט הצמוד לבית הספר התיכון עליו השלום – אורט הורוביץ האגדי. “נערות הפרקט קראו לנו”… וצביקה היה מפרנסי העיר בכל הקשור לכדורסל ונמנה על מאמני הכדורסל הותיקים של כרמיאל. לימים הפך לאחד מחבריו הטובים של אבי ז”ל יהודה גורן ועבד יחד עימו ברשת המתנסים. צביקה גם היה האדם האחרון אליו צלצל אבי בלילה האחרון לחייו בשנת 2006 ובישר לו – “צביקה יקירי, אני בבית. תשוש אבל בבית….” ובאילו המילים הסתיימה לה השיחה. לפני מספר ימים התבשרתי בעצב רב על מותו של צביקה “הכריש” ועל דור נפילים שהיה ואיננו עוד.

ושוב ללמדנו כמה חיינו קצרים הם וכמה חשוב למלאם במשמעות ובנועם.

נוח על משכבך בשלום צביקה יקר ומסור ד”ש חמה חמה שם למעלה.

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *