השבוע בקבוצה שלנו הגיע תורו של כוח האהבה. הכוח הירוק, הרענן, הקליל, המחדש. התחלתי את הסדנא בהקראת סיפור אמיתי על בתי קפה שניתן לקנות בהם גם קפה בהמתנה, קפה שממתין לכל מי שזקוק לו.
מישהי סיפרה על איך שהיא עזרה בטיול לקשיש, שאותו היא בקושי הכירה, לשרוך את נעליו, פשוט כי ראתה שקשה לו. והוא שלח לה זר פרחים ענק. היא לא הבינה ממי ולמה הזר, הרי אין לה יום הולדת. היא פשוט הביאה את האהבה שלה, למקום שהיה זקוק לה.
נזכרתי בחברה שלי, שיום אחד התנדבה ללוות את אמא של חבר מהפייסבוק, שאותו אף פעם לא ראתה קודם לכן. היה לה זמן, הוא היה זקוק לעזרה והיא אוהבת לעזור. היא היתה איתה שם שעות בבית החולים וכל כך שמחה שיכלה לעזור לה. זה כל כך ריגש אותו. אישה שהוא כלל לא מכיר, מוכנה לתת מזמנה, מכוחה, בלי לשאול מה וכמה.
כמה חודשים לאחר מכן, כשהיא היתה זקוקה לכסף כדי לשוב לארץ מולדתה – הוא קנה לה כרטיס, כי כסף יש לו והרבה והוא הרגיש שהוא כל כך רוצה להחזיר לה ולו במעט על המתנה הענקית שהיא עשתה לו ולאמא שלו.
הזכרתי לכולנו שלא תמיד כשאנחנו נותנות אנחנו מקבלות מאותו המקור, לפעמים הקבלה שלנו היא מאדם שונה. ואז מישהי סיפרה שהיא מתנדבת, כסבתא בגן ילדים וההימצאות עם הילדים נותנת לה הרבה כוח. מייד לאחר מכן היא מתנדבת ברווחה. מדברת עם קשישים עריריים שקשה להם וכשאנשים שואלים אותה: לא קשה לך לשמוע את כל אותם הסיפורים הקשים. היא אומרת: לא, כי הרי קודם לכן אני מטעינה את עצמי באמצעות השובבים הקטנים.
עשינו ביחד לכל מי שרצתה מקלחת אנרגטית ואז התיישבנו לצייר מנדלות ביד שמאל ויצאו שם כל כך הרבה עבודות רכות, מאפשרות, מרחיבות.
השעון, כרגיל, לא עמד מלכת. עשינו כמה תרגילים שאיפשרו לנו להניע את כל מה שביקש לצאת, רקדנו עם כדורים, לבד ומהר מאוד גם ביחד. המשחק הילדי הזה, תמיד עושה לנו את זה. מחזיר לעצמנו את עצמנו. הגיעה השעה להיפרד. עוד מדיטציה קצרה, שהיתה כל כך עוצמתית הפעם, אני מניחה, בגלל כוחה, כוחה של האהבה.