זהר.נט חדשות כרמיאל
כרמיאל לא הייתה מעולם עיר של כדורגל אבל יובל שבתאי, יליד העיר ואחד משלנו, שחקן שמנפץ את כל מה שחשבתם שאתם יודעים על כדורגלנים, הצליח להגשים את החלום בגדול ולהגיע לפסגה. ראיון על ההישגים והמאבקים בקריירה ועל החיים שאחרי הכדורגל – אולי אפילו כאן בכרמיאל
מאת גיל דובריש
את יובל שבתאי, כוכב הכדורגל יליד כרמיאל, שמשחק כיום בקבוצת מכבי פתח תקווה, תפסנו מוקדם בבוקר, אחרי שסיים לארגן ולשלוח את הילדים לגן. בואו נודה על האמת, ידוע שכדורגלנים לא ממהרים לקום, בדרך כלל הם מתעוררים לקראת הצהריים אחרי מסיבה לילית, אבל יובל, כמו שתבינו בהמשך, הוא בחור צנוע, אינטליגנט, בעל תואר בכלכלה, איש משפחה – נשוי לרוזה ואב לשיר ושי הקטנים, בקיצור – רחוק מאוד מהסטריאוטיפ של הכדורגלן המצוי.
את שבתאי אפשר להכתיר ככדורגלן המצליח ביותר שנולד אי-פעם בכרמיאל. הוא הגשים את החלום והגיע לפסגה הגבוהה ביותר בכדורגל הישראלי כששיחק לפני שנה בהפועל באר שבע, אלופת המדינה. הרגע הגדול ביותר בקריירה שלו הגיע במשחק באנגליה, מול קבוצת סאותהמפטון, כשבישל שער יוקרתי אשר העלה את באר שבע לשלב הבא בליגה האירופית. שבתאי כיכב בכותרות חדשות הספורט במדינה. ״הייתי באופוריה״ הוא מודה. ״כולנו היינו בעננים״.
ללכת עם הלב
כרמיאל איננה עיר של כדורגל, אפילו קבוצה תחרותית אין בעיר. אבל איכשהו יצאו מכאן כמה כשרונות מובילים שמשחקים בליגות הבכירות בארץ, יובל שבתאי הוא המצליח והמוכר שבהם. הוא נולד בשנת 1986 והתחיל את דרכו בבית הספר לכדורגל של הפועל כרמיאל. מגלה כשרונות הביא אותו למחלקת הנוער של מכבי חיפה, משם המשיך למטה אשר, עכו וקריית שמונה.
״בתור ילד הייתי מאוד נמוך וצנום, קטן פיזית יחסית לשחקנים האחרים״ הוא מספר. ״בכל פעם שעברתי קבוצה או שהגיע מאמן חדש, הוא באופן טבעי פחות אהב את הסגנון שלי, פחות האמין בי ולכן בכל שנה הייתי מתחיל מנקודת מוצא נחותה והיה עליי להוכיח את עצמי מחדש. בלי המשפחה שלי, לא הייתי הופך לשחקן כדורגל. במצבים כאלה, שבהם אתה יכול להישבר, חשוב שיהיה מי שיתמוך בך וידחוף אותך קדימה. אבא שלי תמיד החזיק אותי, אמר לי ׳תמשיך להתאמן, אם תתמיד תצליח׳. זה מה שנתן לי את הדחיפה בכל פעם״, הוא משחזר.
בצבא שירת בחיל המודיעין… ״אבל הייתי ג׳ובניק״ הוא אומר בחיוך. אחרי שנה סימנו אותו מפקדיו והמליצו לו לעבור למסלול קצונה. אחרי שעבר את המבחנים, עמד יובל בצומת דרכים – האם לפתוח בקריירה צבאית או להיות כדורגלן מקצועי. שבתאי הלך עם הלב ובחר בכדורגל.
ההתחלה הייתה קשה. יובל היה חתום על חוזה בקריית שמונה, אבל הקבוצה שיחררה אותו וכל תקופת השירות הצבאי שיחק בקריית אתא. ״בשנה השלישית שיחקתי במסגרת גביע המדינה נגד קרית שמונה, אותה קבוצה ששיחררה אותי. הצטיינתי והבקעתי גול. בסוף אותה שנה קרית שמונה פנתה לאבא שלי וביקשה שאבוא למבחנים. הרשמתי אותם והם החתימו אותי על חוזה חדש״.
הדרך נקטעה
יובל מצא את עצמו פתאום באמצע הגשמת החלום. מיד אחרי שחתם בקריית שמונה, כבר שיחק בשורותיה במסגרת הליגה האירופית מול קבוצה ממונטנגרו. הכל היה מוכן לפריצה הגדולה. אבל זמן קצר אחרי זה, הכל התפוצץ בפנים. ״התאקלמתי טוב בקבוצה, השתתפתי במשחקים ואז לפתע חליתי במחלת ריאות מוזרה״ הוא מספר. ״קוראים לזה פנאומוטורקס ספונטני, זו מחלה שצצה פתאום ללא הודעה מוקדמת. הריאות מורכבות מבועות אוויר, מה שהמחלה הזו גורמת היא פיצוץ של חלק מהבועות ושחרורן. הבועות נתקעות בין הריאה לבין הדופן שלה ומונעות ממנה להתרחב. זה גורם לקוצר נשימה. גיליתי את זה ביום שבו התקיים משחק, התחלתי את אימון הבוקר, ריצה קלה וכמה מתיחות, אבל לא הצלחתי לנשום. המאמן שלי אז, אלי כהן, שלח אותי לבדיקות באיכילוב ושם גילו את הבעיה״.
– במה היה כרוך הטיפול?
״עברתי תהליך רפואי ממושך שכלל אשפוזים וטיפולים ונאלצתי לעבור ניתוח. הסיפור הזה קטע לגמרי את הדרך שלי למעלה. החזרה הייתה מאוד קשה״.
שבתאי נאלץ לדחות את החלום ובשנים הבאות שיחק בקבוצות בליגה השניה, כמו עראבה ואחי נצרת. בשנה השניה, בנצרת, חזרה אליו חדוות המשחק והוא הפך לבורג מרכזי בקבוצה. הדרך לליגת העל הייתה סלולה שוב בפניו. הוא סיכם עם הפועל עכו, שוב באמצעות אביו, שטיפל בעניינים המקצועיים, שיחק שם במשך 3 עונות מוצלחות וביסס את מעמדו כשחקן לגיטימי בליגה הבכירה. ״בעכו הרגשתי בן בית, המשפחה שלי במקור מעכו, שיחקתי שם בקבוצות הנוער וגם הקהל ראה בי שחקן בית לכל דבר. כשנגמר החוזה רציתי לסכם מחדש, אבל לצערי שחקני בית לא מקבלים הצעות מפתות במיוחד, כי דואגים יותר לשחקני הרכש החדשים. בדיוק באותו פרק זמן התקשר אליי ראובן עטר שאימן את הפועל חיפה וביקש ממני להצטרף. הייתי בעננים, כילד הוא היה האליל שלי, אפילו לא הקשבתי לשיחה שלו, הייתי אומר לו כן בכל מקרה, בלי קשר למה ששאל אותי. בחיפה קיבלתי מעל ומעבר, זו הייתה הוכחה עבורי שאני שחקן ברמת ליגת העל. נהניתי מאוד בקבוצה, גם שיתפתי פעולה עם שחקן כרמיאלי נוסף, רועי שוקרני״.
שבתאי מרעיף שבחים על ראובן עטר, אבל הקבוצה סבלה מחוסר מזל ושרדה בקושי בליגה. לאחר אותה עונה פנה אליו חיים סילבס, מאמן הפועל רעננה, שהכיר אותו עוד מהימים שהיה שחקן פעיל בעראבה ואמר לו: ׳אין לנו הרבה כסף, אבל אתה תשחק הרבה אצלי׳. שבתאי נענה בחיוב ועבר לרעננה. ״זה היה אחד הצעדים הטובים ביותר שעשיתי בקריירה שלי״ הוא אומר. ״מעבר לכך שהקבוצה פרחה ועשינו עונה מדהימה, סילבס שידרג אותי בסגנון המשחק ושינה את ההשקפה שלי, מנטלית ומקצועית. הוא עזר לי להאמין בעצמי עוד יותר״.
אופוריה
לאור הצטיינותו של יובל שבתאי בהפועל רעננה, פנתה אליו קבוצת הפועל באר שבע, שהתמודדה על האליפות והציעה לו להצטרף בתום העונה. ״אומנם ברעננה הציעו לי יותר כסף אבל בחרתי לעבור לבאר שבע. אתה לא יכול להגיד לא לקבוצה בסדר הגודל הזה. זו אלופת המדינה, זה משחקי צמרת עם קהל של אלפים, זו השתתפות במשחקים באירופה. זו הפסגה, לשם כל שחקן שואף להגיע״ הוא אומר.
יובל הצטרף לבאר שבע בעונה שעברה, בקיץ 2016. היה ברור לו מראש שלא יהיה קל להילחם על מקומו כדי להיות בין 11 השחקנים שישחקו על המגרש. ״הגעתי לקבוצה מלאה בכוכבים, עם המאמן ברק בכר שהכרתי עוד מצעירותי. לכל מקום שהגעתי הייתי צריך להוכיח את עצמי, אבל בבאר שבע היה ברור שיהיה קשה יותר מתמיד. אמרתי לעצמי שאם אהיה טוב, אשחק ואם לא אצטיין ולא אוכיח את עצמי, תמיד אוכל לעבור לקבוצה אחרת״.
ההתחלה הייתה מצויינת. כבר במחנה האימונים לפני תחילת העונה קיבל שבתאי הזדמנויות והוכיח את יכולתו. אחרי זה הגיעו משחקים מוצלחים בגביע הטוטו ובמשחק אלוף האלופים. הדובדבן שבקצפת הייתה השתתפות במשחקים בליגה האירופית. את הרגע הגדול בקריירה שלו, יובל ינצור בלבו לנצח. זה היה בדצמבר האחרון, במשחק מול קבוצת סאות׳המפטון האנגלית. ״יצאנו למשחק שבו היינו חייבים להבקיע לפחות שער אחד ולא להפסיד״ משחזר יובל. ״התחלתי על הספסל וחיכיתי להזדמנות שלי. המאמן ברק בכר כבר ביצע שני חילופים התקפיים וכ-20 דקות לסיום, במצב של 0:0 הביט על הספסל… הוא הבין שאין לו הרבה אופציות והכניס אותי למערכה״.
כמה דקות אחרי זה, חטף שבתאי כדור ומסר מסירה מצויינת למאור בוזגלו שכבש שער יפהפה. בהמשך הקבוצה האנגלית כבשה שער שיוויון אבל זה לא שינה כלום, באר שבע העפילה לשלב הבא ויובל וחבריו לקבוצה היו בעננים. ״זו פסגת הקריירה שלי. אתה יודע, בתור ילד החלומות שלך קטנים מאוד, בהתחלה אתה חולם לשחק בליגת העל עם השחקנים הגדולים שאתה רואה בטלוויזיה, אבל בהמשך החלומות מתפתחים. לככב במשחק באירופה זו הייתה אחת השאיפות שלי. הרגשתי באופוריה, כל הקבוצה הייתה בעננים. באר שבע היא עיר שנושמת וחיה כדורגל, אני לא יכול לתאר לך מה שהלך באותו ערב בעיר. עם שובנו התקבלנו בטירוף. בכלל, בבאר שבע הרעיפו עלי אהבה ברחוב, שם כל שחקני הקבוצה הם אלילים״.
רוצה לשחק
האופוריה לא נמשכה זמן רב. ״ירדתי מהר מאוד לקרקע, אחרי שבמשחק הליגה הבא לא קיבלתי דקה אחת על המגרש. אז נכון, בישלת שער, אבל יש סגל גדול עם כוכבים שמרוויחים יותר ממך. זה קשה מאוד. בחדר ההלבשה הייתה אווירה מדהימה, בלי אגו, כולם שווים – הוותיקים, הכוכבים, הצעירים, אין הבדל. אבל מקצועית, לא שותפתי כמעט במשחקי הליגה. מה שגרם לשינוי היא ההחתמה של מיכאל אוחנה, עוד שחקן קישור, כוכב עולה. זה היה על חשבוני. נדחקתי החוצה ומצאתי את עצמי יושב ביציע. באמצע העונה עשיתי אחד ועוד אחד, הבנתי שאני מעדיף לשחק וליהנות מכדורגל במקום לשבת על הכיסא. ויתרתי על החוזה כי רציתי לשחק – וחזרתי להפועל רעננה״.
– זו לא הייתה הרמת ידיים מבחינתך? הרי ידעת מראש שלא תשחק הרבה בבאר שבע.
״עם כל הכיף בבאר שבע והחוויה המדהימה, קשה מאוד לשחקן לשבת בחוץ ולראות את המשחק מהיציע או מהספסל. רציתי לשחק. העדפתי לוותר על התמונות והשואו בשביל ליהנות מכדורגל. אם הייתי משחק מדי פעם, אז הייתי נשאר, אבל הרגשתי שדחקו אותי לקצה וידעתי שזה לא המקום שלי. במיוחד אחרי שבישלתי את השער באנגליה שהעלה אותנו שלב, מבחינתי עזבתי אחרי שהשארתי חותם משמעותי. עשיתי את שלי. עזבתי בלב שלם״.
אחרי חצי שנה ברעננה, עזב המאמן הקבוע. הבעלים של הקבוצה, פנה אל יובל והציע לו להפחית מהמשכורת, בגלל שחוזהו העיק על התקציב. שבתאי העדיף לנדוד שוב וחתם בקיץ האחרון במכבי פתח תקווה. ״היו לי הצעות מבית״ר ירושלים ומכבי פתח תקווה שקסמו לי מאוד. מצד אחד בית״ר – מועדון גדול עם קהל מטורף ושאיפות, מצד שני פתח תקווה הציעה חוזה לשלוש שנים והרגשתי שם רצוי יותר. עשיתי את השיקולים שלי, יש לי משפחה עם שני ילדים קטנים, הרגשתי שמתאים לי להגיע לפתח תקווה. התקבלתי בקבוצה בזרועות פתוחות״.
– אתה בן 31, בשיא שלך. מה השאיפות שנותרו לך בקריירה?
״בגילי, אני מחפש לשחק במקום שטוב לי. יש לי שאיפות להצליח ורוצה להתקדם, המוטיבציה לא פחתה, אבל בשלב הזה ישנם שיקולים נוספים, כמו משפחה וילדים. להגיע לאירופה? זה אף פעם לא משך אותי. אם הייתי מגיע למצב שבו היה עלי לבחור בין אירופה לישראל, הייתי מעדיף להישאר פה. נבחרת ישראל לעומת זאת, זה כבר חלום. לא רק שלי, אלא של כל שחקן״.
– לאור המשחקים המאכזבים של הנבחרת, עושה רושם שלא כל השחקנים שלובשים את מדי הכחול-לבן חושבים כמוך.
״אני בטוח שכל שחקן שמגיע לנבחרת רוצה לתת את כל כולו. השחקנים בנבחרת לא מקבלים כסף, אלא עושים זאת כי הם אוהבים את הנבחרת ונותנים מעצמם למדינה. כשלא מצליחים, הכשלון כואב להם באופן אישי. כל הביקורת שמסביב – אם היא מקצועית אז בסדר, אבל כשהפרשנים מזלזלים זה לא לעניין. אני
לא רואה בעין יפה שאומרים על שחקנים שהם אינם מתאמצים. האוהדים צריכים לעשות הפרדה בין הנבחרת לקבוצה שלהם, אין שום סיבה לקלל מהיציע את שחקני הנבחרת שמייצגים אותנו, את כל המדינה״.
חולם לחזור לכרמיאל
במקביל לקריירה הספורטיבית שלו, יובל השלים תואר בכלכלה במכללת תל חי. ״אבא דחף לכדורגל, אמא ללימודים״ הוא אומר וצוחק. ״בהתחלה רציתי ללמוד פסיכולוגיה אבל הדרישה שם היא להיות נוכח בכל השיעורים וזה לא התאפשר לי בגלל הקריירה שלי ככדורגלן. למדתי כלכלה, הכרתי את אישתי בחוג, היא הייתה מתרגלת שם וזה התגלגל הלאה. בהמשך למדתי בקורס מדריך כדורגל, קיבלתי תעודת מאמן בהתאחדות ולאחרונה התחלתי בלימודי חינוך גופני. נותרו עוד כשנתיים להשלמת התואר״.
– נשמע שאתה חושב על הימים שאחרי הכדורגל. עד איזה גיל אתה מתכוון לשחק?
״עד כמה שהגוף שלי ימשיך. ברוך השם הגוף שלי לא בוגד בי, למעט אותה בעיה רפואית בצעירותי, עם הריאות. אני מרגיש מצויין, מתכוון להמשיך כמה שאוכל. ברגע שארגיש שאני לא טוב ועייף ושהגוף לא נותן לי להמשיך ביכולת שלי, אחשוב על פרישה. אני לא פוסל אפשרות להמשיך בעתיד גם בקבוצות פחות גדולות, כל עוד אמשיך לאהוב את המשחק״.
– נכון שאין כרגע קבוצת כדורגל פעילה בכרמיאל, אבל בהנחה שתהיה כזו בעוד מספר שנים, תרצה לבוא לכאן לעונת הפרישה?
״אני לא פוסל אפשרות כזו. למעשה אני יכול לגלות לך שחלק מהלימודים שלי, הם מתוך הסתכלות קדימה, כדי להחיות את הספורט בכרמיאל. אני מאוד מחובר לכרמיאל וכואב לי לראות עיר עם פוטנציאל כזה גדול שלא ממומש. אני לומד בכיוון של ניהול ספורט ואולי כשאפרוש אהיה זה שאבוא לדחוף קדימה את הכדורגל בכרמיאל״.
– אתה יכול לשים את האצבע ולציין מה הבעיות של הכדורגל הכרמיאלי?
״כנראה שהבעיה טמונה בניהול ובצורת הניהול. שחקנים מוכשרים מכרמיאל יעדיפו ללכת לעכו ולכל מקום אחר. זה מוזר, כי היום יש 4-5 שחקנים כרמיאלים בליגות הבכירות. לאורך השנים גדלו כאן המון כשרונות אבל רבים נשרו בדרך. יש לי כשרון אבל אני תוצר של עבודה קשה, כי היתה לי הכוונה מהבית. אבא שלי דחף, קידם, חיזק ואם לא הוא, ברור שלא הייתי משחק כדורגל. ההורים שלי השקיעו המון כדי שלא אשבר, הן כלכלית, הן מנטלית, הן שמירה על אורח חיים ספורטיבי. אני חייב המון למשפחה, בלי אבא, אמא ואחים שלי לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. אני זוכר למשל משחק בשיא החורף באשדוד, גשם שוטף מטורף ואחי מאור שם עם חברתו, לימים אשתו, עומדים ביציע עם מטריה ומעודדים… ילד שלא משחק נשבר במהירות, צריך שמישהו יחזק אותו ויעודד. יש ילדים שאין להם הכוונה כזו מהבית, במקרה הזה הם צריכים לקבל את הדחיפה בקבוצה שלהם. ילד מוכשר תמיד יצליח לתת את המסירה הנכונה על המגרש, אבל הוא צריך גם כוח רצון וסיבולת מנטלית״.
– איך אשתך רוזה, מסתדרת עם החיים לצד כדורגלן?
״היא לא בעניין של כדורגל, כמעט ולא באה למשחקים, אבל מאוד תומכת, זה מטורף, בשנתיים האחרונות החלפנו 4 אזורי חיוג: קודם שדה אליעזר, אחרי זה רעננה, אחרי כן הישוב עומר ליד באר שבע, אחר כך שוב רעננה ועכשיו פתח תקווה. זה לא פשוט וקל, במיוחד לא עם ילדים קטנים בני 2.5 ו-3.5. כמו שאבא שלי תמך בי כשהייתי צריך אותו, אשתי תומכת בי כיום. בלעדיה ברור שלא הייתי מצליח, אתה חייב אישה שתסכים לזרום עם השינויים בחיים. היא עובדת כמרצה לכלכלה בירושלים ומכללת תל-חי, כשגרנו בעומר היא נסעה אחת לשבוע כדי ללמד בתל חי. אישה שחוצה את המדינה, כדי שלך יהיה נוח להגיע במהירות לאימונים זה לא דבר של מה בכך. וזה מה שעוזר לי להמשיך. אפשר בהחלט לומר עליה שאשתי הלכה איתי עד קצה העולם״.
– מה אתה מתכנן לעשות אחרי שתסיים את הקריירה?
״יש אפשרויות ויש שאיפות לעתיד. אני רוצה להישאר בתחום הספורט וכפי שציינתי קודם, אני רואה את הספורט בכרמיאל כאתגר ויש לי מה לתרום לשיפורו. לשם השוואה, קרית שמונה ועכו, הצליחו להתרומם וכרמיאל לא רק שלא התרוממה אלא הלכה לאחור. גם בנוער יש מה לשפר. רעיונות קיימים אבל ברור שלא יהיה קל ליישם״.
– עד כמה אתה קשור לכרמיאל?
״נולדתי בכרמיאל, היא תמיד יושבת לי בראש ובלב. זה המקום שיצאתי ממנו, זה הבית שלי. אחת לכמה שבועות אני מגיע עם המשפחה כדי לבקר את ההורים והחברים. חלק גדול מחבריי נשארו בכרמיאל, אני בקשר איתם, הם דווקא רחוקים מאוד מעולם הכדורגל״.
– מה הדברים החשובים ביותר שילד צריך לדעת כדי להפוך לכדורגלן טוב, מלבד כישרון?
״יש הרבה ילדים שהיו כשרוניים ממני אבל נפלו בדרך. מה שהחזיק אותי זה כוח הרצון, החוזק המנטלי, לא להישבר ברגעים הקשים ולדעת מההתחלה שכדורגל זה לא הכל! חייבים להשקיע במקביל בלימודים ויש דברים מעבר לכדורגל. כמו שעל המגרש צריך לתת את הכל, זה נכון בכל דבר בחיים, גם בלימודים. כשאתה עושה את הדברים מכל הלב, אתה בדרך-כלל גם לא טועה. בגדול החוכמה היא להאמין בעצמך, גם כשלא מצליחים, לדעת שיש לאן לעלות ברגעי השפל ומצד שני לזכור שיש לאן ליפול ברגעים הגדולים. לא להתייחס לשום דבר בקיצוניות, לא חרב העולם אם נכשלת ולא הפכת למלך העולם אם הצלחת. תהיו ריאליים״.
