השבוע היה מלא באירועים של מצד אחד קבלה ומהצד השני הרצון לשליטה. הוא החל בכך שמשכתי קלף בעבור חברה שלי. יצא קלף ההרפתקה. אמרתי לה: תני לקוביות ליפול, כך ללא שליטה. ללא שליטה? היא התחלחלה. כן, ללא שליטה. קבלי כל מצב כאפשרות לצאת למסע חדש, מעניין, שעוד לא היה כמוהו.
הקשבתי לאחת התוכניות של רדיו מהות האדם וממנו עלה שוב ושוב המשפט: כל מה שהאדם עושה – לעצמו הוא עושה.
עברו יומיים וחברה סיפרה לי שבקשר שלה עם אחיה, חל מפנה בלתי יאומן.
“מה הביא את המפנה הזה? “,שאלתי .
“קבלה. קיבלתי אותו, כך איך שהוא. לא הבטתי על מה שזה עושה לי, פעם ראשונה יכולתי להתבונן, וכשהייתי שם איתו – זה נגע בו. ונתק של שנים החל אט-אט להתמוסס (“כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה…”).
הגיעה אלי מטופלת שרצתה לשפר את מצבה הכלכלי ובמקום השיפור באה נסיגה. נכון שזו תקופה של פחד קיומי, אבל היא השקיעה, איך זה שהשפע עוד לא מגיע? היא עדיין לא שם. יש עוד משהו לשחרר. היא חזרה אל המדיטציות. ואני קיבלתי מייל ובו מדיטצייה מאוד בסיסית. החלטתי לחזור אליה. ושוב אותו ניגון: “כל מה שהאדם עושה – לעצמו הוא עושה…”
טל היה צריך להגיע השבוע, שיניתי את לוח הזמנים, הזזתי מטופלים, רק כדי שאוכל להתפנות ליומיים של כיף ביחד. הייתי קצת מתוחה, בגלל הנסיעה הלא נעימה מאזור הדרום צפונה. התקשרתי לשאול מה קורה. כלום, אנחנו לא באים בגלל הפחד מהנסיעה. אויש… שכחתי להודיע לך… לא כעסתי, כי אני מכירה את טל, הוא לא פעם שוכח את הפרטים הקטנים… אותו אני מקבלת לגמרי (“כל מה שהאדם עושה – לעצמו הוא עושה…”).
לא עברו יומיים ואני חווה את אותו הסיפור עם רן. הוא רצה להגיע לסופשבוע, לא הודיע ולא הגיע. נלחצתי. מה קרה לו? והסרט שבראש מתחיל להקרין … “והילד” כבר בן 40. בקשר שלי עם רן – אין הרפתקאות, אני קודם כל רוצה להיות בשליטה ורק אחר כך, יכולה להרפות, לשלוח לו אהבה (“כל מה שהאדם עושה – לעצמו הוא עושה…”).
יש מקומות שבהם אני במצב של קבלה. יש מקומות שאני עדיין לא מוותרת על השליטה. שם אני צריכה ללמוד לתת לקוביות ליפול, לצאת להרפתקאה חדשה, מעניינת ומעשירה, לוותר על השליטה.