בית / חדשות / חברה וקהילה / כנגד כל הסיכויים
דנה בלאו 2018-04

כנגד כל הסיכויים

בגיל צעיר מאוד, דנה בלאו שגדלה עם אמא סכיזופרנית, אבא מכור לסמים נלקחה מהבית ועברה לכפר הילדים בכרמיאל. זה גם היה הרגע שבו החליטה לשנות את חייה ואת גורלה. היום היא חיה את החלום ומספרת על כך בהרצאות

מאת גיל דובריש

אם הייתם שואלים בכיתה א׳ את דנה בלאו (35) מה היא תרצה לעשות כשתהיה גדולה, התשובה שלה הייתה פשוטה וקצרה: ״לחיות, להיות בריאה, לשרוד״… היום היא נשואה באושר ואם לעילאי בן ה-3.5, מתגוררת במושב בית הלל הפסטורלי בגליל העליון ומנהלת עסק עצמאי לתיירות פנים. ״אני חיה את החלום״, היא אומרת בסיפוק. ההפך הגמור מהסיוט שחוותה בילדותה…

אבא נרקומן, אמא סכיזופרנית

דנה ״נחתה בגיל 7.5 בכפר הילדים בכרמיאל, אחרי שנתלשה מבית הוריה.בדיעבד, זו הייתה נקודת המפנה בחייה, מכיוון שאז החלה את דרכה לעצמאות האישית שלה.״הרגע שבו הגעתי לכפר הילדים, היה רגע של גילוי, הבנתי שאפשר לחיות אחרת, לאכול ארוחות בשעות קבועות, לערוך שיעורי בית בזמן, לקבל עזרה בכל שאלה, לחיות בצורה מסודרת, ניגוד גמור מול כל הכאוס שחוויתי לפני כן״ היא מספרת. ״זה היה מפנה אמיתי, מהמקום הכי קשה, הכי נמוך, הכי טראומטי, ממקום של חרדת נטישה, חוויה קשה של ניתוק – לרגע של הבנה שדברים טובים יכולים לקרות״.
חשוב לדנה לציין, לפני הכל: ״אני פה היום גם בזכות מה שעברתי בכפר הילדים, אבל גם בזכות הוריי – למרות הטירוף הפסיכי שבו גדלתי, לא אשכח שהיה לי זוג הורים אשר העניק לי המון חום ואהבה במסגרת המגבלות הקיימות״.
דנה נולדה בפתח תקווה, אבל בגיל שנתיים-שלוש עברה עם הוריה לדירת עמידר קטנה בגבעת נשר בחיפה. משפחה לא קלה – בלשון המעטה. אימה הייתה חולה במחלת הסכיזופרניה וטופלה בתרופות, אביה היה נכה צה״ל, היה נרקומן שהתמכר לסמים קשים, סחר בסמים וגנב מחנויות.
״אני יכולה לתאר מחזה די שכיח בבית״ מספרת דנה. ״חזרתי הביתה מכיתה א׳ אחרי שהתאמצתי מאוד במבחן וקיבלתי עליו ציון מצויין, ראיתי את אמא שכובה על הספה עם מבט קודר, מעשנת את הסיגריה שלה, אחרי עוד התמוטטות עצבים קלאסית. מסביב כל הבית הרוס – הטלוויזיה מנותצת, הספות הפוכות, בגדים ושברי כלים על הרצפה, מחזה מאוד קשה. בחרתי להתעלם מכל זה, חיבקתי את אמא והראיתי לה את המבחן, היא חיבקה אותי בחוזקה ואמרה לי ׳אני יודעת שכל הבית מנותץ, הייתי לי התמוטטות עצבים, אבל תגשי לחדר שלך ותראי שבית הבובות שאת אוהבת, נשאר שלם. לא נגעתי בו…׳, זה היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, הריקוד הזה של הטירוף עם השפיות – והרצון של אמא שרצתה להעניק לי אהבה למרות כל המגבלות והבעיות שלה. חווית הילדות שלי מורכבת מסטירות לחי וליטופים, כי ברגעים הטובים היא הייתה האמא הכי טובה שאפשר, מבשלת, עושה איתי שיעורי בית, הייתה אישה רהוטה, חדה ואינטליגנטית, היא הייתה מודעת מאוד למחלה שלה, היא אמרה לי תמיד, ׳יש לי את הרגעים שלי והטירוף שלי׳. אמי ניהלה מלחמה פנימית קשה כשניסתה להפסיק פעמים רבות את הטיפול בכדורים ואז בעצם פרצו רגעי הטירוף הגדולים שלה, היא גם ניסתה לשים קץ לחייה כמה פעמים, ללא הצלחה, ביו היתר. אפילו כשהייתי תינוקת בת כמה חודשים ושכבתי לרגליה, היא נטלה כמות גדולה של כדורים וניסתה להתאבד. בעקבות זאת, גורמי הרווחה הוציאו אותי מהבית לכמה חודשים והעבירו אותי למוסד לתינוקות נטושים. בסופו של דבר החזירו אותי הביתה, כי אמא שלי הצליחה לשכנע את לשכת הרווחה שהיא כשירה לגדל אותי. אמא נהגה להתאשפז תדיר במחלקה הסגורה במראפה לבריאות הנפש בטירה״.
– ואיפה אבא היה?
״אבא שלי לא היה כל-כך בתמונה. אני חושבת שהוא הידרדר לסמים בערך בתקופה שבה נולדתי, יכול מאוד להיות שזה היה כתוצאה מהטירוף של אמי. הנוכחות שלו בילדותי לא היתה חזקה, הוא נכנס ויצא מבתי כלא, בכל פעם לכמה חודשים. היה יותר בבתי הסוהר מאשר בבית. אני זוכרת שנהגתי לבקר אותו בכלא, זו הייתה חוויה מטלטלת עבור ילדה קטנה. החיפושים הפולשניים של השוטרות עלי ובכלל המפגש הזה עם בית כלא היו טראומטיים״.
– מה עובר לילדה בת 6-7 בראש במצבים כאלה, כשאבא לא נמצא ואמא חולה?
״ברגעים האלה אני בעיקר כועסת על אבא, שלא נמצא בבית. שבגללו אני נכנסת לבתי כלא. שהוא מכניס את עצמו לצרות במקום לעזור לנו. שאני צריכה להיות המבוגר האחראי בבית כדי לטפל באמא. היחסים שלי עם אמא היו כאלה שהכלתי את הטירוף, הייתי קשובה, מנגבת את הדמעות, הייתי תומכת, אומרת לה שהכל יהיה בסדר. לא הייתי במקום הקורבני, לא ריחמתי על עצמי מעולם, למעשה לא הרגשתי אף פעם בנוח עם הנושא של הרחמים. שנים הסתתרתי, דמיינתי וסיפרתי סיפור לעצמי, שהחיים הם אחרים לגמרי. יכול להיות שזה גם מה שהציל אותי״.
– הייתה אלימות בבית?
״לא כלפיי. הייתה הגנה מסויימת. ההורים הבינו שלא נוגעים בי פיזית, הם ניסו לשמור אותי בצמר גפן, למרות שלא הייתה קופסה מגוננת שבה יכלו להניח את צמר הגפן הזה, ריחפתי באוויר אבל הייתי מוגנת. הייתה אלימות מילולית בין אבא לאמא, ויכוחים קשים ביניהם, צעקות, אמא נהגה להיפרד ממנו ובכל התקף שיגעון השליכה את כל החפצים שלו החוצה וזרקה גם אותו. הוא היה עוזב לכמה ימים ומתגורר בדירת חדר שהיקצו לו ממשרד הביטחון, וכשאמא הייתה נרגעת הוא היה חוזר הביתה. בינתיים היה מזריק סמים ביחד עם חברים שלו. אני זוכרת פעמים שהצצתי מחור המנעול בבית ורואה אותו יושב בסלון עם החברים הנרקומנים״.
כשאימה של דנה התאשפזה במחלקה הסגורה ואביה כלוא בבית הסוהר, לקחה אותה תחת חסותה הדודה שלה, אחותו של אבא. ״הייתה שם משפחה מתפקדת, בימים הקשים לנתי שם. שלוש האחיות שם היו כמו האחיות שלי, הביקורים שם היו ההפוגות השמחות והרגועות שלי. ללא הדודה האוהבת שלי, רשויות הרווחה היו מוציאים אותי מהבית הרבה לפני כן״.

 

דף חדש

בגיל 7.5 לערך, כשהייתה באמצע שנת הלימודים בכיתה ב׳, החליטו רשויות הרווחה שאין מקום להשאיר את דנה בבית ושלחו אותה לכפר הילדים בכרמיאל. ״לא הבנתי מה קורה, אני זוכרת שהייתה מסיבת פרידה עם כל החברות והחברים בכיתה, ואז הסיעו אותי בלווית עובדת סוציאלית לכפר הילדים. שם כבר קלטתי מה קורה. בכיתי בהיסטריה, היה שם רגע של תובנה שהחיים לא יהיו עוד כפי שהיו ואני נמצאת לבד בחסות עצמי. הגעתי לכפר הילדים, יצאתי מהרכב ונדהמתי. המקום נראה לי קצת גן עדן, עם מדשאות, פרחים ובתים פרטיים, זה פתאום השתלב לי מצויין עם הסיפור הדמיוני שיצרתי לעצמי, שאני מין נסיכה כזו שגרה בבית עם גינה.
זה היה פרדוקס, כי מצד אחד נפרדתי מההורים, מאמא ומהקשר העמוק שלי איתה ומצד שני הגעתי למחוזות החופש הפנימי האמיתי שלי. לצד הבכי וחרדת הנטישה שלי, אני זוכרת שבאותם רגעים גם הרגשתי הקלה, הנשימה הייתה קלה יותר. הבנתי שמפה חיי הולכים להשתנות וידעתי שלא משנה מה המקום הזה, מאותו רגע אני אנהיג את חיי בדרך שלי, על מנת להפוך אותם לטובים יותר״?
– אלה מחשבות של ילדה בת 7?
״כן… כל מי שפגשתי בילדות שלי ראה ילדה עם שמחת חיים ורצון אדיר להצליח בכל מחיר, ואני מדברת איתך ברמה ההישרדותית. רציתי להיות ראשונה בכל תחום. הייתי החברה הכי טובה, הייתי הראשונה לעזור, לתת ולסייע, הייתי המובילה בכל חוג, בכל שיעור בבית הספר, תמיד חיונית ושמחה, מעורבת, רציתי להיות בכל מקום ובכל רגע. כפר הילדים מחולק למשפחתונים – בתים שבהם 10 ילדים וזוג מדריכים. למעשה, בכל רגע נתון מתחרים איתך 9 ילדים נוספים על תשומת לבם של שני המדריכים, אני תבעתי את האהבה ותשומת הלב שלהם, סיגלתי דרכים להיות בעלת קסם אישי, להיות יחודית. די מהר זיהו את המוטיבציה שלי בהנהלת הכפר והצמידו לי פסיכולוגית ילדים כדי למנף אותי הלאה, כדי לקחת את החלקים האלה, לפרש לי את תחושותיי ולהקנות לי ארגז כלים כדי שאוכל לנהל את עצמי בצורה נכונה. הפסיכולוגית הפכה למודל השראה, קראו לה ענת. היא הייתה אדם רהוט, איטליגנטי, למדתי ממנה בצורה חדה את אוצר המילים הרחב שלה. היא לימדה אותי ונתנה לי בסיס טוב להבין שאפשר לנצח הכל בחיים. כשהיא עזבה המשכתי את ׳הרומן׳ שלי עם פסיכולוגים, כל ילדותי וצעירותי, למעשה עד לפני שנים לא רבות המשכתי בטיפולים פסיכולוגיים. למדתי מהם המון על עצמי״.
– איך השפיעו עלייך החיים בכפר הילדים?
״הרגשתי כל הזמן שיש פיה שמפזרת אבקה ושומרת עלי כל הזמן. המדריכים שלי במשך חמש שנים היו מיכאלה ומוטי עברי, שהיו מדריכים לא שגרתיים והם תרמו המון לעיצוב הנפש שלי. תמיד חלמתי שיהיה לי בית כזה – לפי המודל שלהם, עם המון טוב לב. הם תמיד חיזקו, עודדו, העצימו אותי. אני נמצאת איתם בקשר גם היום, מיכאלה הייתה איתי בחופה שלי, היא נמצאת בכל נקודה בחיי, שמחה ועצובה כאחד. היום הם מתגוררים ביובלים, צילמתי את תמונת הבית שלהם ונצרתי אותה בלבי, אמרתי לעצמי שזו האווירה שבה אחיה. זה מה שאני עושה היום, חיה את החלום, חיה את התמונה שצילמתי לעצמי אז, אפילו בקיצוניות שהיא מעל ומעבר – הבית שלי כולל משק חקלאי ונחל במרחק שתי דקות. זה היה המודל שלי״.
– איך התנהל הקשר הם אבא ואמא מרגע שעברת לכפר הילדים?
״ההורים שלי היו נוכחים ודומיננטיים. הם היו מגיעים לביקורים קבועים אחת לשבועיים-שלושה, נהגו לנסוע מחיפה בתחבורה ציבורית, עמוסי מתנות. הייתי מושג קנאתם של הילדים האחרים, כי פונקתי מאוד חומרית, כנראה בגלל שהמצפון שלהם הציק להם, הם קנו לי עוד ועוד. זה גרם לפער גדול מאוד אצלי, כי אתה יכול לקנות לילד מיליון מתנות וממתקים, אבל אי אפשר למלא אותו בלי בסיס רגשי יציב. אחת לשבועיים יצאתי לשבת אצל אמא ואבא, שם הייתה חוויה טובה ברוב הפעמים, הייתי מגיעה לבית מצוחצח עם ריחות בישול, הם היו עושים הכל להכין את המאכלים האהובים עלי, לנקות את הבית וליצור אווירה רגועה. שנתיים אחרי שעברתי לכפר הילדים, אבא נתפס על סחר בסמים ונכנס לכלא לכמה שנים. היה משבר, אבל ליווה אותי צוות טיפולי ופסיכולוגית, שכיוונו אותי בצורה נכונה. אמא המשיכה לבקר לבדה כל הזמן הזה״.
בגיל 18 התגייסה דנה לצבא, שירתה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. ״התאים לי להישאר בבסיס סגור, לא לצאת לבית, להיות רחוקה מהטירוף. בסופי השבוע העדפתי להגיע לדירת החיילים בכפר הילדים במקום לחזור הביתה. אמא התעקשה שאבוא להציל אותה, להיות איתה כל הזמן. ידעתי לווסת את הרצון שלה עם הצרכים שלי, נהגתי להגיע אחת לחודש אליה הביתה או להוסטל או לבית החולים, תלוי איפה היתה. אבא יצא מהכלא, היחסים איתו החלו להתגבש אבל עדיין היו הרבה עליות וירידות״, מספרת דנה.
כשהשתחררה דנה מהצבא היא חזרה הביתה. ״חששתי מאוד מהשחרור, אמא ביקשה לעבור לגור איתה, אז נתתי לזה צ׳אנס. גרתי חודשיים בבית, עבדתי בחנות בגדים, אבל הרגשתי כבדה מאוד. חשתי שאמא סוחטת אותי רגשית והבנתי שלא אוכל להישאר שם. החלטתי לשכור לבדי דירה בנשר, לא הכי קרוב, אבל במקום שבו אפשר להגיע הביתה תוך חצי שעה. באיזשהו שלב עזבתי את האזור והתחלתי ללמוד תואר ראשון בתקשורת בשלוחת בר אילן במכללת כנרת, בלי כסף וכמעט בלי תמיכה מהמשפחה – אבל עם ליווי של מיכאלה ומוטי עברי ששמרתי איתם על קשר. אבא שלי החיליט להשתקם ושילם עבורי את דמי השכירות במעונות הסטודנטים, כנראה מתוך רצון לגמול לי קצת על תקופת הילדות. עבדתי בשתי עבודות, בין היתר גם בשיווק במכללה ומימנתי את הלימודים בעצמי. לאחר שלוש שנים השלמתי את התואר״.

 

ידיים מחבקות לצד הטירוף

דנה ניהלה במשך שנים מערכות יחסים הרסניות עם גברים. ״הם חיפשו רק מין בלי מחוייבות, אני תירגמתי את החום והאהבה שלי למין וזה היה עצוב, כי נפלתי על המודל של אבא שלי מתוך חסך של דמות אבהית. ואז הגיע אייל, באמצע השנה השניה ללימודיי. משפחה רחוקה שלי ומשפחה רחוקה שלו שאיכשהו הכירו, שלחו אותנו לפגישה עיוורת. הוא אסף אותי בערב חורפי אחד לפני 10 שנים, הגיע אליי גבר מבוגר ממני ב-7 שנים, עם רמת בשלות ומוכנות בלי משחקי אגו. הוא סיפר על הרפת המשפחתית שלו ואני חשבתי שאמות משעמום. לא הייתי מסוגלת להתאהב ממבט ראשון, זה היה תהליך ארוך. בסוף הדייט הראשון חשבתי שאדפדף אותו הלאה, אבל כשנפרדנו הוא העניק לי שקית מלאה בתפוזים. לימים הבנתי שזו המחווה הכי רומנטית שגבר עשה לי אי פעם. קסמו לי התום והפשטות שהיו ההפך מהחיים שמהם הגעתי״.
הוריה של דנה התגרשו רשמית לפני שנים רבות, אבל חזרו ונפרדו כל הזמן. בשנות העשרים לחייה כבר חיו בנפרד, לאחר שאביה החליט שאינו יכול לשאת את המחלה והטירוף וניתק סופית את הקשר כחלק מהשיקום שלו. היום הוא נקי מזה כ-15 שנים ומנהל חיים עצמאיים. ״הקשר בינינו מדהים במיוחד״ אומרת דנה. ״עברנו כברת דרך מאוד מאתגרת, גישרנו על פערים וחשבונות לא סגורים. כשהילד שלי נולד לפני 3.5 שנים זו הייתה נקודת השיא, כי אבא שלי החליט שהוא מפסיק לעשן סיגריות בזכות הנכד. היום הוא סבא מדהים, מגיע כל הזמן מחיפה לגליל כדי לבקר את הנכד עם המון אהבה וחום. הדמיון הפיזי בין אבא לביני ולבין הבן שלי, מדהים. הקשר מאוד מיוחד. החיבור חזק וחומל, הכל נעשה מתוך אהבה שלמה״.
אמא של דנה עברה להתגורר בהוסטלים לאחר שלא יכלה לשאת את הבדידות. היא נפטרה לפני כ-7 שנים, לאחר שלקתה בדלקת ראות קשה מאוד, שהסתבכה בעקבות היותה מעשנת כבדה ואסמטית. יום בהיר אחד הלכה לישון ולא קמה. בת 52 הייתה במותה.
ואיפה דנה נמצאת היום? ״אני מגשימה את החלום״ היא אומרת. במקביל לעסק התיירותי שהיא מנהלת, היא מרצה בפני אנשים ומספרת את סיפורה האישי והמעצים. ״בקלות יכולתי להתגלגל למקום אחר לגמרי, אבל אני חיה את החיים מתוך בחירה בטוב, בשמחה ואני מגשימה חלום אישי שלי, מספרת ומרצה על הסיפור שלי – ואנשים משלמים כסף כדי לשמוע אותי, אני עדיין לא מאמינה לכך. זה לא שאני לא מאמינה בעצמי, אלא שהמהירות שבה קרו הדברים היא מטורפת.ההרצאה הראשונה שלי מול בוגרי י״ב בכפר הילדים הרצאה מאוד מרגשת שהיוותה עבורי סגירת מעגל. מאז הרציתי עשרות פעמים, בין השאר בוויצו, בעמותת אנוש, בקיבוצים, בפני בני נוער בסיכון ועוד…״
– אם היית יכולה לומר היום משהו לאמא שלך, מה היית אומרת?
״אני קוראת להרצאות שלי ׳עוגת הגבינה של חנה׳ על-שם אמי ומרגישה שאני מנציחה את זכרון האמהות שלה. אני מדברת איתה בכל יום ונמצאת בשלב החומל שלי. אני מעדיפה לזכור את הדברים הנפלאים, את האמא הטוטלית שהייתה, את הבישולים, את הסבלנות המטורפת בשיעורי בית, אני זוכרת את הידיים המחבקות של אמא לצד הטירוף שלה״.

שתפו

כתבה מעניינת:

Depositphotos קשישה הומלסית מעובד צילום

בת 69 ישנה בפארקים ציבוריים: השליכו אותי מהדירה

תושבת כרמיאל חזרה לדירת עמיגור לאחר היעדרות ארוכה בשל מחלת אחותה וגילתה שהבית נעול ומסוגר …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link