שעות נהג הוא לעבד את לבידי העץ. עיתים היה לוקח שני צעדים לאחור, מביט בחומר הגלם, מתקרב וחוכך בדעתו היכן יחרוץ במפסלת. כלמוד ניסיון הוא ידע שאין להיחפז חלילה שאם גרעת גזיר עץ הרי שאין להשיבו.
כך משך ימים הוא ברר סוגי עץ, עצי תרזה וענפי זית, כלונסאות אורן וקטלב שאסף מן הטבע. את המפסלות היה מסדר בסדר מופתי טרם החל במלאכתו, שיש בהן עבות ודקות, שטוחות ומעוקלות, חדות יותר וחדות פחות. כך עמד וגילף וליטש ושוב פסע אחורנית ובסוף תמיד הייתה החלטה, אם לצבוע את יצירותיו בלכה שקופה, בצבע כזה או להשאירן בצבען הטבעי?
בסמוך אליו דר שכנו. אף הוא אומן, חובב ציור. גם הוא היה משקיע זמן יקר במריחת צבע השמן על בד הקנבס , דקות ארוכות היה מתלבט בין מכחוליו, בין הדקים לעבים ובין החדים לשטוחים, מתעכב על מילימטר של משבר–ים שצייר שיראה כמתנפץ ממש על שרטון, כמתיז מים שאף את טיפות המים הקפיד שיראו לא רק מרעננים כבמציאות אלא גם מלוחים כמי הים ממש.
שני אלו, גם הגלף וגם הצייר, היו חברים באגודת האומנים הארצית, אלא מה. שאת יצירותיהם מעולם לא הציגו בשום מקום ציבורי. יש שבמקרה הטוב הציבו אותם בביתם.
כי האומנות שלהם, נועדה קודם כל להם. היא משובבת נפש ונועדה בראש ובראשונה לרווחה הנפשית!
ואני? אני אוהב לכתוב. אני נושא עמי את העט. העט הוא לי כמכחול ומפסלת. שעות אני מושך בעט ובזאת מוצא אני את שלוות נפשי. אין לי מושג מי קורא את אשר אני כותב, אך זה לא משנה לי, כי נחמד לי לכתוב ואני עושה כך מאהבה.
על כן הנני מציע לכל אחד ואחת מאתנו ליצור. לעשות משהו לאט יותר ופורה יותר. כי בעולם של אינסטנט ומהירות, בעולם של זפזופ בין מסכים ובעולם שאין אדם מוצא את סיפוק יצריו ותאוותיו, יש וכדאי לעצור רגע ולעשות דברים בעלי משמעות.
עצרו רגע, נשמו עמוק. קחו שני צעדים לאחור. ובחרו לעצמיכם איזה תחביב, צרו. וודאי משהו בעל יתר משמעות, גם בלי להיות חברים באיזו שהיא אגודת אומנים.
הנה מה שיכול לעשות אותנו חברה טובה, מאופקת וסבלנית יותר.