בית / חדשות / אנשים / לבד בוואדי מול עשרות לוחמי קומנדו
איציק רז קרב ואדי סודאר 1973 מלחמת יום כיפורים
התמונה האחרונה. החיילים שיצאו לסיור, שעה לפני ההיתקלות. מסומן באדום - איציק רז, באפור - החיילים שנפלו בקרב

לבד בוואדי מול עשרות לוחמי קומנדו

סיפורו הבלתי ייאמן של איציק רז (רוזנגארטן) מכרמיאל בעל עיטור העוז, שנלחם בחירוף נפש בקרב ואדי סודאר במלחמת יום הכיפורים מול גדוד קומנדו מצרי

מאת גיל דובריש

איציק רז (רוזנגארטן) בן ה-68 מכרמיאל הוא אחד מאותם גיבורים שחיים בינינו, שבזכות עוז רוחם אנחנו ממשיכים לחיות כאן בארץ, אבל את סיפורם אנחנו שומעים לעיתים רחוקות, בעיקר בתקופה הזו של יום הזיכרון ויום העצמאות. רז זכה לקבל את עיטור העוז על גבורתו בקרב ואדי סודאר במלחמת יום הכיפורים, אירוע שהסתיים באבידות קשות לכוחותינו ובמכת מחץ לגדוד קומנדו מצרי.

כרטיס לכיוון אחד

איציק רז נולד במונטבידאו בירת אורוגוואי בשנת 1951. ההורים נפטרו כשהיה צעיר ואיציק נשאר לחיות שם ביחד עם אחיו. בשנות השבעים פעל באורוגוואי ארגון ניאו נאצי מחתרתי, שיוחסו לו תקיפות נגד יהודים, בין השאר חטיפות וחריטת צלבי קרס על גופם של בני ובנות הקהילה ואף מקרי מוות שלא פוענחו עד עצם היום הזה.

לאור החשש הכבד לחיי היהודים במקום, נטלה השגרירות הישראלית חלק פעיל בהדרכת הנוער היהודי וסייעה בהקמת קבוצות שמירה על מוסדות ציבור יהודיים כמו בתי כנסת ובתי ספר, ליווי הסעות תלמידים וסיורים בשכונות המגורים של הקהילה. איציק הצטרף ליוזמה באופן פעיל, אבל בדיעבד, זה מה שגרם לו לשנות את מסלול חייו באופן לא מתוכנן ולעלות ארצה.

״לילה אחד הבחנו בכתובת של צלב קרס על אחד הקירות וניגשנו לנקות אותה״ מספר רז. ״במהלך האירוע נתקלנו בקבוצה של ניאו נאצים, אחד מהם רץ לכיוון שלי, בעט בי עם המגף שלו בחזה והעיף אותי לאחור. שברתי 3 צלעות, נפלתי ונפגעתי בראשי מקיר שהיה מאחוריי. הייתי מטושטש, אבל ראיתי שהבחור שולף סכין אוטומטית ובא לדקור אותי, אז שלפתי אקדח שהיה אצלי ויריתי בברכו. באותו רגע הם ברחו ואנחנו התארגנו לנסיגה. המשטרה הגיעה למקום די מהר, השוטרים הצליחו לקלוט את מספרי הרכבים שלנו, בין השאר גם את שלי. כעבור כמה שעות פרצו שוטרים אלי הביתה והפכו את הכל כדי לאתר את האקדח שלי. לדירה כבר לא חזרתי, הסתתרתי בבית מוגן של שגרירות ישראל, שם טיפלו בפצעים שלי. אחרי יומיים כבר היה לי כרטיס טיסה לכיוון אחד לישראל. הצלחתי לצאת משם ולהגיע לארץ מבלי להיתפס״.

הכאוס הגדול

איציק רז הרצאה בפולין במסגרת משלחת של עדים במדים, נובמבר 2011
איציק רז בהרצאה בפולין במסגרת משלחת של עדים במדים

רז הגיע לקיבוץ עין המפרץ ושם הצטרף לגרעין שעלה לקיבוץ אדמית. ״כשהגענו לקיבוץ אמרתי להם שהתכנון שלי היה לשרת בצבא, אמרו לי ׳אתה מבוגר מדי. תעשה שירות מקוצר. אמרתי להם ׳אתם תעשו מקוצר…׳ משחזר איציק בהומור אופייני. ״התעקשתי. הם ויתרו״.

איציק התגייס בפברואר 1973. שמונה חודשים לאחר מכן השמיים נפלו. יום שבת ה-6 באוקטובר, שעת צהריים. ״צהרי יום כיפור. היינו בחופשה, ישבתי במועדון בקיבוץ וקראתי עיתון״ הוא מספר. ״בשעה 1 וחצי צילצל הטלפון. הפקידה מצידו השני של הקו אומרת לי ׳תעלה על ציוד ותבוא לגדוד׳. ככה בלי שום הסבר. חשבתי שאולי מתכוננים לפשיטה, לא דימיינתי שתהיה מלחמה… התארגנתי, הקפיצו אותי עד נהריה. הכביש היה ריק, מת. מצאתי טרמפ לבית ליד, הדלקנו את הרדיו ושמענו שיש בלגן בצפון ובדרום. אחרי שעה ו-10 דקות עם טרנטה הגענו בנסיעה שהייתה ׳פחד אלוהים׳. הנסיעה הזו הייתה הדבר המפחיד ביותר שקרה לי במלחמה״ הוא מחייך.

איציק פגש את חבריו לגדוד וכולם חיכו בהמתנה מורטת עצבים שנמשכה במשך שעות ארוכות. ״העברנו את הזמן באוכל ושינה, ידענו שיש מלחמה אבל לא ידענו מה באמת קורה שם. היה כאוס בצבא ההגנה לישראל, בעיקר ביחידות הסדירות, הפיקוד לא ידע מה לעשות איתנו. בדיעבד התברר שלא ידעו לאן לשלוח אותנו, לצפון או לדרום״ הוא אומר. ״רק למחרת בסביבות השעה 10 בבוקר עלינו על מסוקים עם כל הציוד שלנו וקיבלנו פקודה לעלות לחרמון… ואז הודיעו לנו שיש שינוי בתוכניות ואנחנו צריכים להגיע לגזרה הדרומית, אז ירדנו מהמסוקים. בצהריים הגיעו ההסעות שלנו לשדה דב, אבל כל מטוס נחת עם פצועים והרוגים. מצאנו את עצמנו על תקן כוח מסייע, רוקנו את המטוסים מהאלונקות ועלינו עליהם כדי להגיע לסיני״.

בערב הגיע איציק לרפידים. במקום שרר חושך מצרים, תרתי משמע. לחיילים ציפתה ״קבלת פנים חמה״ כאשר מטוסים מצריים חגו מסביב והפגיזו את שדה התעופה. אחרי ההפגזה האווירית עלו איציק וחבריו על אוטובוסים מקרטעים לכיוון צומת המתלה. יותר מ-30 שעות מאז אותה שיחת טלפון גורלית, הגיעו החיילים סוף סוף לקו החזית. איציק וחבריו תפסו עמדות והשתתפו בקרב הראשון שלהם. למחרת, אחרי מנוחה ושינה, קיבלה יחידת 202 פקודות חדשות. הוא מספר: ״קיבלנו זחל״מים ממלחמת העולם השניה, לא ממש ממוגנים. יצאנו לכיוון דרום מערב לעבר ואדי סודאר. זה חור שנמצא באמצע המדבר, רמה בגובה 300 מטר שמתחתיה נקיק צר, זה הכל. התמקמנו לפני הרמה והתארגנו לשינה בשטח. מה שלא ידענו באותו שלב, הוא שיום לפני כן נחתו כוחות מצריים בסיני, חלקם התמקמו מעל הוואדי…״

״ירו מכל הכיוונים, מרגמות, RPG (מטול רקטות) וירי מקלעים. זו היתה תופת שקשה להסביר, משהו אפוקליפטי. לא היו פקודות, לא כלום״

מארב בוואדי

טקס ענקת העיטורים יום העצמאות 1975 מידי הרמטכל, מוטה גור זל
1975. רז מקבל את עיטור העוז מידי הרמטכ״ל דאז, מוטה גור ז״ל

אחרי שרעדו מקור באוהלים כל הלילה, התנדב איציק להצטרף עם הזריחה לסיור בוואדי. ״עלינו על הזח״למים ויצאנו לכיוון ואדי סודאר. בסביבות השעה 6 ורבע בבוקר מצאנו שרידים של כוחות מצריים, כמו קופסאות שימורים, אשפה וסיגריות. דיווחנו על כך והורו לנו להמשיך הלאה. קיבלנו פקודה שנשמעה לי תמוהה כבר באותו רגע, להיכנס היישר לתוך הוואדי. כדי להבין במה מדובר – זה קניון סגור, ממש כמו צינור ברוחב 20 מטר שחצוב בתוך הר, אתה מוקף משני הצדדים בסלעים ואבנים בגובה רב״.

הכוח שכלל שלושה זחל״מים וג׳יפ נכנס לתוך הנקיק. כ-150 מטרים מהכניסה, נפתחה על החיילים אש תופת מימין ומשמאל. איציק זוכר היטב את המארב שאליו נקלע עם חבריו ומשחזר את הרגעים הקשים: ״ירו מכל הכיוונים, מרגמות, RPG (מטול רקטות) וירי מקלעים. זו היתה תופת שקשה להסביר, משהו אפוקליפטי. לא היו פקודות, לא כלום. חיכיתי חצי שניה ואז הוריתי לחיילים שהיו בזחל״ם לקפוץ החוצה. באותו רגע פגע בנו טיל, חטפתי רסיס ביד שמאל ועוד ארבעה בגב. זינקתי החוצה עם ציוד במשקל 40 ק״ג על הגב. רצתי לכיוון היציאה של הוואדי כי זכרתי שמצד שמאל יש שביל מוסתר שעולה לכיוון ההר. עליתי משהו כמו 10 מטרים ועצרתי. כמה מטרים ממני ראיתי שני חיילים מצרים, האחד עם RPG והשני עם רובה קלצ׳ניקוב. הרמתי את העוזי שלי, פגעתי בחייל עם ה-RPG בערך 15 כדורים בחזה שלו. תוך כדי נפילה הוא כיוון את ה-RPG לעברי. אחד החיילים שרץ בעקבותיי ירה בראשו, המצרי צנח ושיחרר את ההדק. הטיל נורה בקשת בגובה של מטר מעלינו והתפוצץ בסלעים. המשכנו בחילופי אש עם החייל המצרי השני. תוך כדי שאני מחליף מחסנית, צרח החייל שלידי כשהוא תופס בעיניו ואמר לי ׳אני לא רואה, המפקד׳. הבטתי בו, הוצאתי את ידיו מעיניו והבנתי שאחד הרסיסים פגע בעינו. חבשתי אותו והוריתי לו להישאר במקום ולשמור״.

במהלך חילופי האש נאלץ רז לרדת בחזרה לוואדי כדי לטפל בנפגעים. הראשון שאיתר היה מפקד הכוח, סגן מפקד הפלוגה (סמ״פ). ״הוא היה שרוע על הגב, מחוסר הכרה. הבחנתי בכך שהוא נפגע מקליע בלבו. ביצעתי חבישה תחת אש, העליתי אותו על הכתפיים ורצתי לכיוון היציאה, שם מצאתי מקום מסתור. צריך להבין, מדובר בבחור גדול, ששקל 90 ק״ג לפחות, הרמתי אותו בהנפה אחת ופשוט רצתי. כשיורים לך בתחת, אתה לא מספיק לרחם על עצמך״…

איציק השכיב את הסמ״פ ליד הפצוע שנפגע בעינו, חיבר אותו לעירוי וחזר לשטח. המפקד, אגב, שרד את הקרב, הוא ממשיך לחיות עד עצם היום הזה עם קליע בלבו, ואף עשה קריירה מצליחה בתחום העסקים, בין השאר שימש כמנכ״ל של רשת מרכזי מסחר ארצית.

״היו לי שני עירויים בסך הכל, האחד מחובר לסמ״פ והשני לחובש, אבל גם נהג הג׳יפ היה זקוק בדחיפות לעירוי. נאלצתי ׳לשחק את אלוהים״

לשחק את אלוהים

בשעות הבאות, המשיך איציק רז להתרוצץ בוואדי ומעליו, במטרה לאתר את כל הנפגעים מכוחותינו, כשהכדורים שורקים מסביבו. בין לבין איתור פצועים וחבישה הצליח להשיב ירי לעבר המצרים, עד שאזלה התחמושת. ״אחרי שהשתמשתי בכל הנשקים שלנו, עליתי לעמדה של המצרים שבה נתקלתי בתחילת הקרב ולקחתי משם את הקלצ׳ניקוב והרבה תחמושת״.

במהלך הקרב, איתר רז את החובש השני שהתלווה לסיור, אבל לא הצליח לאתר בשום מקום את תיק העזרה הראשונה שהביא עימו. לדבריו ״החובש היה במצב קשה, היד שלו נקטעה. העברתי אותו למקום המסתור וחיברתי אליו עירוי. מיד אחרי כן, חזרתי לשיירה והצלחתי לאתר את נהג הג׳יפ כשהוא פצוע אנושות בבטן. גררתי אותו למקום המסתור שלנו ועמדתי בפני דילמה קשה… היו לי שני עירויים בסך הכל, האחד מחובר לסמ״פ והשני לחובש, אבל גם נהג הג׳יפ היה זקוק בדחיפות לעירוי. נאלצתי ׳לשחק את אלוהים׳ והעברתי את העירוי מהחובש לנהג. לצערי הרב החובש נפטר אחרי כחצי שעה. נהג הג׳יפ שרד עוד ארבעה ימים ונפטר בבית החולים״.

איציק מפסיק את הסיפור לרגע, נזכר בחברים שלא הצליחו לשרוד. ״לא היו הרבה ברירות בשטח״ הוא מנסה להסביר. ״ביצעתי הערכת מצב  תחת אש. במצב כזה אתה בודק למי יש יותר סיכוי להינצל ומנסה להציל אותו… הייתי החובש היחיד בשטח, שמונה חודשים בצבא, לא היה מפקד, אני הייתי החייל הבכיר ביותר בשטח, לא היה לי עם מי להתייעץ״.

תוך כדי שהכדורים המשיכו לשרוק, הבין איציק שהכוח חייב לקבל עזרה לפני שהמצרים יחסלו את כולם. ציוד הקשר היה הרוס ולא ניתן היה להשתמש בו. הוא הורה לאחד החיילים הפצועים קל לעלות על זחל״ם שלא נפגע מהאש ופקד עליו לצאת מהוואדי ולהזעיק את הפלוגה. ״החייל הביט בי ואמר ׳אין לי רישיון׳. אמרתי לו ׳אין פה משטרה צבאית, סע כבר!״…

בעת ההמתנה לתגבורת, המשיך רז לסכן את חייו ולנוע בוואדי על מנת לאתר נפגעים. חלקם היו ללא רוח חיים וחלקם נזקקו לטיפול רפואי שרז ניסה להעניק להם במידת האפשר ובאמצעים הדלים שהיו ברשותו. הוא פילס את הדרך באמצעות השבת ירי לעבר המצרים. ״באותם רגעים לא ספרתי בכמה חיילים פגעתי, פשוט יריתי והמשכתי לנוע״ הוא אומר. ״בשלב מסויים מצאתי את אחד המ״כים שוכב על גבו כשהוא תופס בידיו את המפשעה. כשראה אותי, הוא שאל אותי בספרדית, שפת האם של שנינו, איפה הייתי כל הזמן הזה. עניתי לו בחיוך מריר, ׳היו לי עוד לקוחות׳… הוא נפגע מירי מצרי שפגע בקנה העוזי שלו, פיצל את הקליע לשניים, חלק אחד קטע את איבר מינו וחלק שני קטע את שק האשכים שלו. הוא ביקש שאתן לו מורפיום. חמש דקות אחרי זה, הוא פשוט קם ממקומו, החל לירות באוויר ולשיר טנגו. לפני שהמצרים הספיקו לפגוע בו קפצתי עליו מיד והרגעתי אותו. תוך כמה רגעים הוא נרדם״.

מחזות קשים

חילופי האש נמשכו. במהלך הקרב, הופתע איציק לגלות חייל מצרי שהסתתר בין הסלעים וללא שום היסוס נכנע וקם בידיים מורמות. ״כיוונתי את הקלצ׳ניקוב אליו וקשרתי אותו. ניסיתי לתחקר אותו קצת, אבל הוא לא ידע עברית ואני לא ידעתי מילה בערבית… שאלתי כמה חיילים מצרים יש במקום, הוא סימן לי שהם בערך 50. משהו כמו כוח כפול משלנו. אחר כך התברר לי שהוא שיקר״.

ארבע שעות מתחילת הקרב, שמע רז קול שרשראות טנק שהתקרב לנקיק. הוא עלה על הרמה והבחין בטנק ישראלי שהגיע כתגבורת מהמחנה הסמוך, כשהמפקד יושב על הצריח. הוא משחזר: ״ראיתי את הטנק נכנס לוואדי, קמתי וצרחתי לעבר הקצין שיכנס לטנק, אבל לא הספקתי להשלים את המשפט וראיתי לפתע טיל סייגר עובר מתחתיי, פוגע בקצין וחותך אותו. פגז נוסף פגע בסלעים כחצי מטר מאחוריי, הרגשתי את הדף הפיצוץ בפניי והאוזניים שלי צילצלו, במשך זמן מה לא שמעתי דבר. למרות זאת רצתי לכיוון הטנק שלנו וצעקתי להם שלא יכנסו לוואדי. נשארנו בעמדה מוגנת. יצרתי קשר עם המ״פ וביקשתי הפגזה אווירית לפי הנ״צ שמסרתי. כעבור זמן קצר הגיעו שני מטוסי סקייהוק, ירו לתוך הוואדי והורידו פצצות נפלאם על הכוח המצרי. כשהם עזבו, אני וכוח השריון שהגיע – היחידים שעמדו על הרגליים, הסתערנו פנימה וביצענו וידוא הריגה. כמעט 6 שעות אחרי שהחל הקרב, הוא הסתיים. התברר שבמשך שעות נלחמתי כמעט לבדי בגדוד קומנדו מצרי שבו היו כ-140 חיילים, מחציתם חוסלו ומחציתם נמלטו. הכוח שלנו ספג אבידות קשות. מתוך 26 חיילים, 4 נפצעו קל, ביניהם אני, עוד 11 נפצעו קשה, ולצערנו 11 חיילים נהרגו. בנוסף, נהרג מפקד הטנק. 12 חללים בקרב אחד״.

איציק מפסיק לרגע ונושם באיטיות. ״לקח לי הרבה זמן להבין מה קרה שם. היינו ילדים. המשכנו הלאה, בלי להפנים או להבין. אף פעם – עד לשיחה איתך, לא שאלו אותי כמה זמן לקח לי להבין. המחזות והתמונות השונים חזרו אליי שוב ושוב. תמונות של החבר׳ה שלי שטיפלתי בהם תחת אש, תמונות של חיילים שנשרפו למוות…״

״במלחמה עצמה לא היה זמן לכלום, כבר באותו לילה שמרתי בבסיס ולמחרת יצאתי לסיור נוסף בשטח. היינו חשופים לאש יום-יום, השתתפתי בקרבות נוספים, אם כי לא כמו הקרב בוואדי סודאר. חצינו את תעלת סואץ ואחרי זה שלחו אותנו למובלעת הסורית בצפון. שירתתי כחובש עד סוף המלחמה. רק אחרי כן, טופלתי ע״י קצין בריאות נפשית, פעם אחת ישבתי 4 שעות איתו, זה גרם לי להבין את מה שעברתי. שלחו אותי לניתוח להוצאת רסיסים, חלק הוצאו וחלקם נשארו בגופי. הרופא אמר לי שהרסיסים יצאו מעצמם עם הזמן – או שישארו איתי לנצח. הנה, לפני כשבועיים יצא רסיס אחד מהזרוע השמאלית. נותרו עוד כמה רסיסים בגב״.

מוזמנים להיכנס לכתבות מעניינות נוספות בפורטל זהר הצפון:

אחוות לוחמים

איציק רז המשיך ולחם כחובש במילואים, בין השאר במלחמת לבנון הראשונה. ביום העצמאות 1975 קיבל בטקס חגיגי את עיטור העוז. באותה שנה גם עבר מקיבוץ אדמית לכרמיאל, כאן הקים בית ומשפחה. יש לו ארבעה ילדים ועשרה נכדים. על השאלה מה עבר בראשו באותן שעות של קרב, שבהן סיכן את חייו, הוא משיב בפשטות: ״זה נשמע כקלישאה, אבל עשיתי מה שהייתי צריך לעשות. קשה לשפוט, אבל כשהייתי שם הרגשתי שאני בעל הדרגה הבכיר ביותר שנותר על הרגליים ועליי להמשיך לתפקד״.

– אתה שומר על קשר עם הלוחמים שהשתתפו בקרב?

״אני נפגש עם החבר׳ה האלה מדי פעם, מדברים בטלפונים. בזמנו אירגנו לנו מפגש אחת לשנה. אם הם אמרו לי תודה על שהצלתי אותם? האמת שלא ציפיתי שיודו לי, מי שרצה – הודה לי בדרך שלו. הקשר שנוצר בינינו הוא הרבה יותר חזק מכל דבר אחר. עם חלקם שירתתי במשך שנים במילואים. אנחנו כמו אחים, קשה להסביר זאת… מי שהיה ביחידה קרבית מכיר את התופעה הזו – כשעוברים קרב קשה השורדים יוצרים קשר בלתי ניתן להסבר. הם מוכנים לתת האחד בשביל השני״.

– באיזה גיל היו ילדיך כשסיפרת להם את סיפור הקרב במלואו?

״בגדול הילדים נולדו לתוך הסיפור, אבל בפעם הראשונה שהם שמעו את כל הסיפור, הם היו תלמידי כיתות ג-ד, כשהגעתי לסית הספר כדי להרצות ולספר על מורשת הקרב. החינוך לציונות ואהבת הארץ, טבוע בהם מגיל צעיר. כולם העניקו שירות משמעותי בצבא, אחד הילדים שירת ביחידת מחשבים במודיעין, ילדה אחת בשייטת, ילדה אחת בשריון והקטנה היתה מדריכת קשר בצנחנים. כולם מתנדבים בגופים כאלה ואחרים״.

– לא קשה לך לחזור ולספר בכל פעם על הקרב, להיזכר במראות המזעזעים?

״אני בטוח שזה חלק מההתמודדות שלי. אני מספר על הקרב בהרצאות ואחרי כל פעם אני חש הקלה. כולנו יצאנו ׳שרוטים׳ משם, כנראה שאצלי זה ברמה קלה יחסית. האם גם עכשיו אני מרגיש הקלה אחרי שסיפרתי? כן, בוודאי״…

שתפו

כתבה מעניינת:

ידין לוגסי 2019-04

הכוכב הבא

ידין לוגסי מכרמיאל רק בן 20, עושה העונה את צעדיו הראשונים במגרשי הכדורגל של ליגת …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link