מרגרט קיקיס עם הילדים רוני וניב. תמונה מהאלבום המשפחתי

להיות אמא, פרק ב׳

שתפו

ביום ראשון עלו מרגרט ויורי קיקיס לקברו של בנם, בני ז״ל שנהרג מירי מחבל בשטחים בדיוק לפני 15 שנה, כשהיה בן 20. בראיון מיוחד מספרת מרגרט על ההתמודדות עם הכאב שלא עובר ועל הדרך שבה החליטה להתמודדהבאת ילדים לעולם בגיל 54, מדברת בפתיחות על התאומים שממלאים את חייה באור ועל היחס של הסביבה: ״הפסקתי להתעצבן על אנשים שחושבים שאני סבתא של התאומים״. ראיון עם אשה אמיצה

 מאת גיל דובריש

בסוף השבוע שעבר ציינו מרגרט ויורי קיקיס מכרמיאל את יום הולדתו של בנם, בני ז״ל. 15 שנה אחרי שנהרג מירי מחבל במחסום עין עריק ליד רמאללה, הגיעו מרגרט ויורי בני ה-67, לקבר בחלקה הצבאית בבית העלמין בעיר וקשרו בלונים לקברו של בנם. ״יום ההולדת האחרון שחגגנו לו בחיים, היה 20. אפיתי לו עוגה וכתבתי לו עד 120. כנראה שההוא למעלה לא ראה את האיחולים ולקח אותו אליו״, מספרת מרגרט. ״היום, ביום הולדתו ה-35, בני כבר היה צריך להיות נשוי, עם משפחה וילדים. זה משהו שלעולם לא יגשים״. ביום ראשון, קצת יותר משבוע אחרי שציינו את יום הולדתו, עלו מרגרט ויורי שוב לקברו של בנם, הפעם כדי לציין את יום ה-15 למותו.

בני קיקיס ‎
בני קיקיס ז״ל

שבוע אחרי יום הולדתו ה-20, בני, חייל בהנדסה קרבית, חזר לשירות פעיל אחרי חופשה ממושכת בבית בגלל גבס בידו. באותו יום נורא וארור הוצב בשמירה יחד עם שניים מחבריו במחסום עין עריק, לא הרחק מרמאללה. ״בסביבות השעה 3 חייגתי לטלפון שלו אבל בני התכונן לעלות לשמירה וכבר לא ענה״, אומרת מרגרט. ״בשעה 9 ומשהו החלה התוכנית של דודו טופז ורצו כתוביות על המסך ׳שישה ישראלים נפצעו בפיגוע ירי בשטחים׳. הייתה לי הרגשה לא טובה. גם בעלי הרגיש משהו. חייגנו לבני אבל לא היה מענה. ההרגשה שלי התחזקה כשראיתי בסביבות 11 וחצי בלילה בטלוויזיה את המחסום שבו אירע הפיגוע. בשעה 2 ורבע לפנות בוקר שמענו דפיקות על הדלת. רצתי במדרגות וצעקתי ׳בני שלי איננו׳. בעלי רץ אחרי וצעק ׳השתגעת? למה את אומרת את זה׳. כשראיתי את החיילים עומדים בדלת, התרסקתי״.

הסיפור הטרגי היה יכול להסתיים כאן, כמו אלפי משפחות שכולות, המתמודדות כל שנה עם הכאב. אבל לא מרגרט. חודש אחרי מותו של בני, כשהיא בת 52, היא פנתה לבעלה ואמרה לו ׳אני רוצה ילד׳. ״הוא הסתכל עלי ואמר לי ׳השתגעת׳? אמרתי לו שהשתגענו כבר לפני זה, כשנציגי הצבא דפקו באותו לילה על הדלת. היה לי ברור שאני נכנסת להריון, למרות שאנשים בגילי כבר היו סבים וסבתות והיו עסוקים בשמירה על הנכדים. ניסינו טיפול פסיכולוגי אבל אחרי שני מפגשים הבנתי שזה לא משהו שיחזיר לחיים את בני. יורי בעלי הפך להיות חסר אונים מרוב כאב והיה מוכן לעשות כל דבר, גם אם זה נשמע הזוי״.

השניים פנו לפרופ׳ משיח מביה״ח אסותא בת״א. ״הוא היה אלוהים בשבילי, המומחה מספר 1 להפריה חוץ גופית. באתי לפרופסור ואמרתי שאפילו אם יש סיכוי של אחד למיליון, אני הולכת על זה. הפרופ׳ אמר שיש סיכוי אבל זה תהליך שידרוש הרבה זמן, הרבה כאב והרבה כסף, אמרתי לו שעל כסף אני אפילו לא מתכוונת לדבר, אבל זמן אין לי, פיזית, כי בגילי אני לא יכולה לחכות הרבה. עשינו את כל המאמצים. אחרי שנה וחצי של טיפולים קשים וכושלים, זה הפך להיות אובססיה, בטיפול השישי בעלי שכבר לא יכול היה לראות אותי סובלת, אמר לי ׳זהו, זה הטיפול האחרון׳ ואיים שידבר עם הפרופסור כדי להפסיק את הכל. לא אמרתי לו כלום, כי היה ברור לי שאמשיך עד שאצליח, כמובן שבעלי לא אמר דבר לפרופסור והמשכנו בטיפולים״

הבשורות הטובות הגיעו אחרי הטיפול השישי. מרגרט נכנסה להריון. בבדיקה שנערכה אחרי חודש וחצי הרופא המטפל הביט בשקט במסך ומרגרט הציצה ונדהמה. ״שאלתי אותו אם הוא רואה מה שאני רואה. שני עובריםאמרתי לו מיד שזה בן ובת. הוא לא הגיב, אי אפשר היה לראות כלום בשלב הזה״.

פרופ׳ משיח הבטיח למרגרט, ״אני אתן לך את התינוקות״ ואכן הגיע במיוחד לביה״ח רבקה זיו בצפת כדי ליילד אותה. ״לא האמנו שזה יקרה״, היא אומרת.

מרגרט עם הבעל יורי (שני משמאל), התאומים ניב ורוני ופרופ׳ משיח
מרגרט עם הבעל יורי (שני משמאל), התאומים ניב ורוני ופרופ׳ משיח

איך הלידה של התאומים שינתה את החיים בבית?

״אני אסירת תודה שנפל בחלקי להיות אמא, זה פרק שני עבורי כאם. יש לי בן גדול, עוד מעט בן 45, יש לי את בני, בן 35, ויש לי את ניב ורוני בני ה-13 בחודש הבא. קראנו להם עלשמו של בני. ניב זה אותן אותיות, רק החלפנו ביניהן וגם רוניפשוט מפרקים את האות ב׳ והופכים אותה לר׳ וו׳. מרגע שהם נולדו, אני ובעלי איבדנו תחושה לגבי גילנו. אנחנו רצים ביחד איתם, בהתחלה לגן ועכשיו לבית הספר מגיעים איתם לתחרויות ריקודים. אנחנו נושמים אותם כל רגע. חברות שלי הן כבר סבתות עם ותק, מטיילות עם הנכדים, נוסעות לחו״ליש כאן עובדה מוגמרתניסינו ׳לרוץ׳ אחרי הרכבת ונכנסנו לקרון אחר לגמרי, אנחנו נוסעים בקרון ביחד עם הורים צעירים שאין לנו שפה משותפת איתם. אנחנו מקבלים את זה בהבנה, זה חלק מהעניין״.

אני מניח שכל הזמן פונים אלייך בתור סבתא של ניב ורוני?

״בהתחלה התעצבנתי מכל שאלה כזו, לקח לי המון זמן עד שהתרגלתי לזה והפסקתי להתעצבן מכך שאנשים חושבים שאני סבתא שלהם. בכרמיאל כבר מכירים אותי אז לא שואלים, אבל אחרי כל כך הרבה שנים, הכעס עבר לי, כבר לא מזיז לי״.

מתי סיפרתם לתאומים את הסיפור על בני?

״בהתחלה ניב ורוני ידעו שיש להם שני אחים, אריה שגר פה, לא רחוק ובני שנמצא אישם ושומר על העם ועל הארץ. יש גם שיר כזה. הם תמיד ראו תמונות שלו והתייחסו אליו כמישהו שנמצא בחיים. כששניהם היו בגן חובה, שודרה עלינו כתבה מאוד יפה בטלוויזיה. למחרת השידור, ניב ורוני הגיעו לגן ואחת הילדות שצפתה בתוכנית, צעקה אליהם: ׳אתם שקרנים, אח שלכם לא חי, הוא מת׳! זה היה יום קשה מאוד, אחרי שחזרו מהגן סיפרנו להם את הסיפור המלא, מוקדם יותר ממה שרצינו. רוני שאלה האם היא ואחיה נולדו בגלל שבני נהרג ועל מנת להיות במקומו? לא יכולתי להסביר להם את המורכבות שבעניין. היה לי קשה מאוד״.

רוני וניב קיקיס, בעת הופעה בלהקת פרחי כרמיאל
רוני וניב קיקיס, בעת הופעה בלהקת פרחי כרמיאל

הם מבינים שהגיעו במקומו של בני ז״ל?

״שיהיה ברורהם לא מחליפים את בני בשום צורה. כל ילד בפני עצמו. ילדתי אותם כי זו הייתה אובססיה עבורי, להיות אמא שוב. אני לא רואה את עצמי מתנהלת בצורה אחרת, אני הכי שמחה שבעולם לראות את ניב ורוני גדלים ונהנית מכל רגע״.

אתם בכלל מדברים על הנושא?

״מאז אותה שיחה אחרי שידור התוכנית, אף אחד מאיתנו לא נכנס לשיחה על הנושא. ניב מפנים, רוני רוצה יותר פרטים, שואלת למשל מה בני אהב לאכול. הבטחתי להם שיבוא יום ואפתח את המזוודה ובה כל המידע. ניב חי בחדר של בני, אבל הוא ורוני לא נוגעים בשום דבר ששייך לו, גם שלחתי אותם לבית ספר אחר מזה שבני למד. שלא יראו תמונות שלו על הקיר שםלפני שנתיים היה טקס זיכרון בבית הספר והם שרו שם שיר על ״המלחמה נגמרה אבל אחי לא חזר מהקרב״. זה פגע בהם כמו חץ שעבר בנשמה, הם חזרו הביתה והתפרקו. מאז אני לא מאפשרת להם להשתתף בטקסי יום הזיכרון, זה קשה ומיותר, הם לא צריכים טקס בשביל הזיכרון, הם חיים אותו יוםיום. למרות כל מה שתיארתי, אני רוצה לומר שהבית שלנו הוא בית שמח, חי וחם, אנחנו משפחה נורמטיבית לכל דבר. אני ויורי לא בוכים לידם על צבא ולא מתלוננים על פוליטיקה, אני מרחיקה אותם מכל דבר שלילי״.

בעוד חמש שנים, כשהם יגיעו לגיל הגיוס, מה תמליצי להם לעשות?

״אני לא בונה תוכניות״ אומרת מרגרט בדמעות. ״אני כל כך שמרתי על בני, כל היום הזהרתי אותו, לא לעמוד ליד הכביש, לא לקחת טרמפים, זה שינה משהו? אני לא יכולה לקבוע את הגורל של אף אחד. אני מקנאת באמהות, כמו אימו של אלאור אזריה, הוא ילד חי, בריא ותהיה לו משפחה ב״ה, היא נלחמת למען בנה החי. אני, בפעם האחרונה שהייתי בקשר עם הבן שלי, שלחתי לו הודעה בטלפון שאני מרשה לו לפתוח באש על מחבל שמתקרב, גם אם יכנס לכלא, אני אדאג להוציא אותו משם״

מרגרט, מה אפשר לאחל לך?

״שאזכה לראות את החתונה של רוני וניב ואת הולדת הנכדים״.

כתבה מעניינת:

בר אלבוים אפילפסיה גיוס המונים פורטל צילום פרטי

בר בן ה-7 מכרמיאל נלחם על חייו, משפחתו: תעזרו לו להיות ילד

שתפובר אלבוים מתמודד עם אפילפסיה קשה שגורמת ל-1500 פרכוסים ביום ולא מאפשרת לו לתפקד ולתקשר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.