בית / Fun / דעות / לזכור – כי אסור לשכוח
מחנה השמדה שואה תמונה ראשית צילום Pixabay (1)
מחנה ההשמדה אושוויץ. צילום ארכיון

לזכור – כי אסור לשכוח

מאת גיל דובריש

יום הזיכרון השנתי לשואה ולגבורה הוא יום לא פשוט, שבו עם ישראל מתייחד עם זכר 6 מיליון הקורבנות. כבן הדור השני לשורדי שואה (שורדים ולא ניצולים. הם ניצחו ולא ניצלו, שרדו והמשיכו הלאה) השואה נמצאת תמיד ברקע ולא רק ביום הזה, אלא לכל אורך חיינו, מהילדות ועד לבגרות. היא חלק בלתי נפרד מאיתנו. גם אם לא באופן בולט, גם אם לא מספרים על זה כי לא רוצים או שלא זוכרים (או שלא רוצים לזכור). אני חושב שאני מדבר בשמם של רבים מבני הדור השני שמרגישים כמוני.

המשפחה שלנו קטנה, מצומצמת. אמי שתיבדל לחיים ארוכים ואבי ז״ל שרדו את השואה ברומניה כילדים צעירים ביחד עם הוריהם, אבל רבים אחרים, סבים וסבתות, דודים ובני דודים, לא הצליחו לשרוד.

גיל דובריש שרה דובריש
גיל ואימו. צילום: פרטי

כשהנאצים פלשו לרומניה בשנת 1941, הוגלו יהודים רבים מצפון רומניה לטרנסניסטריה. כיום זהו חבל ארץ באוקראינה, אז זה היה אזור נידח אליו גורשו היהודים בידי שלטונות רומניה אשר שיתפו פעולה עם הגרמנים. הרומנים הפקירו את היהודים ללא מזון, ללא ביגוד והגנה מפני הקור הנורא וללא שום פיקוח רפואי. המוות היה חלק מהשגרה היום-יומית ואנשים גוועו ברעב, בקור ובמחלות.

אמא שלי שהייתה רק ילדה קטנה, לא זוכרת הרבה מאותה תקופה. רק שהיה רעב בלתי פוסק. וקר. קר מאוד. כדי לאכול משהו בישלו הוריה קליפות של תפוחי אדמה, פשוט כי לא היה משהו אחר. ולמרות זאת – אמא שלי וההורים שלה, סבא וסבתא שלי, היו בין ברי המזל ששרדו את הסיוט. אם אפשר לקרוא לזה מזל… הכל יחסי כנראה. הם שרדו איכשהו ארבע שנים עד לשחרורם על ידי הצבא האדום. הסבים והסבתות של אמא, גם הדודים – כולם (חוץ מדוד אחד) לא הצליחו לשרוד ונפטרו, אם ממחלות ואם מרעב או מקור.

כילד, לא דיברו איתי בבית על הנושא. כנראה שהעדיפו להפעיל מנגנון של הדחקה, כחלק מההתמודדות. אנחנו אפילו לא יכולים להתחיל לדמיין מה עבר עליהם אז… הטראומה, הפחד, האימה, נחרטו עמוק בתוך השורדים. כאבא לילדים, אני לא יודע מה עלה בראשם של ההורים באותה תקופה. איך הם יכלו להגן ולשמור על ילדיהם? אני מנסה לדמיין תמונה כזו – ילד בן 4-5 מביט בעיניהם של אבא ואמא שלו, רועד מקור בחורף המושלג כשרגליו יחפות ועליו חולצה ועוד בגד קרוע, ומתחנן לאכול משהו כי לא הכניס גרגר של אוכל לפיו מאתמול. איך אפשר להתמודד עם מצב כזה, מה אומרים לילד הזה?

כשבגרתי הבנתי מדוע ההורים שלי גוננו עלי כל-כך. עטפו אותי בצמר גפן. הייתי חייב לסיים את כל האוכל שבצלחת, גם כשלא הייתי רעב, עד לביס האחרון. ״תאכל את הכל״ אמרו לי. תמיד. ״אל תרוץ ותשתולל בחוץ שלא תיפגע״. החשש, הדאגה, ליוו אותי תמיד. עשו הכל למעני, בשבילי, שלא אדע מחסור, שלא אהיה רעב. שתמיד אהיה מצוייד מראש…

יום השואה הוא תזכורת לכך שניצחנו. אמא שלי ניצחה. היא הקימה בית ומשפחה ועלתה ארצה. אסור לנו לשכוח ולסלוח, בשמם של 6 מיליון נספים, 6 מיליון לבבות שנדמו. עלינו להמשיך ולספר, להזכיר לכל העולם וגם לנו, כדי שמה שקרה אז, לא יקרה שנית.

שתפו

כתבה מעניינת:

תקרת זכוכית צילום פיקסביי 2019

יום האישה: למה אנחנו חוטאות למטרה

יאנה מלניקוב – בלוגרית, רעיה, אמא, מנהלת שיווק ומרכז קריירה במכללת צפת מייל yana.melnik@gmail.com כנסו אל …


תגובה אחת

  1. אלה ויינטראוב

    מרתק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link
//set menu items with childrens to be clickable