בית / משפחה פלוס / בריאות וכושר / "למה?" היא הסיבה שלי לחיות
חדשות כרמיאל

"למה?" היא הסיבה שלי לחיות

חדשות כרמיאלמיה כץ גולן,

בעברי מתרגמת, אמא ל-3 בוגרים, מחלימת סרטן שהתגלה מפושט ובשלב 4. 
כיום מלמדת חולים, מחלימים ובני משפחותיהם מה עזר לי, בהתמודדות שנמשכה 10 שנים. לאחר שהחלמתי לחלוטין מסרטן שלב 4 – אני רואה שליחות לעודד ולבשר לכל מי שנמצא בעיצומו של כל משבר-  יש מחר, ויש תקווה!!

058-6500022 katzgolan@gmail.com

ה'למה' שלי – היא הסיבה שלי למצוא תשובות ומוטיבציה להלחם כדי לחיות.

ניטשה אמר "כשיש לך 'למה' מספיק חזק, תוכל למצוא את ה'איך' הנכון.. ה'למה' שלי הוא הנסיכה הבכורה (15), הנסיך האמצעי (13) והנסיכון (5) שסיפקו לי כוח ותשוקה לחיות. שלושת הראשים שלי הם המראה האחרון שאני רואה בעיניים עצומות לרווחה בחדר הניתוח, שנייה לפני ההרדמה, בניתוח להסרת הגידול הממאיר מעמוד השדרה. אני לא בטוחה שאצלח בחיים את הניתוח, או שלא אשאר משותקת בארבעת הגפיים.. מבעד לעיניי העצומות, אני מבטיחה לילדים שאחזור ושאהיה שם בשבילם עוד הרבה שנים.

הפרק הקודם:

הניתוח והתחושהחדשות כרמיאל

11 שעות ארך הניתוח, וכמה צוותים של מנתחים עושים מלאכתם אומנותם.

בסיום, אני מתפנה משם ללא בלוטת תריס, ללא חוליה נגועה, עם חוליה חדשה שנבנתה מצלע שהוצאה, עם ריאה שנחסמה ועכשיו עדיין לא מתפקדת ועם קיבוע מתכת כבד שהושתל לאורך עמוד השדרה.

חדר טיפול נמרץ הוא מקום שקט יחסית, חוץ מהצפצוף המונוטוני של המכשירים אליהם אני עקודה.

דבר ראשון מזיזה את הרגליים.. יש! אני לא משותקת!, שמחתי לא אורכת הרבה, הכאבים והבחילה מציפים אותי לסירוגין.

לאחר שנרגעתי מעט, אני רואה בדמיוני תמונת הצלחה, פשוטה וברורה: אני קמה, מתלבשת ויוצאת החוצה, ליום שמש יפה, פוסעת על המדרכה בדרך לאוטו, נכנסת ונוסעת הביתה.

פאטה מורגנה.. המשאלה הזו רחוקה מהמציאות כמו מזרח ממערב. אבל אני חושבת עליה כל הזמן, שוב ושוב, וכל יום מתאמצת לקרב אלי את ההצלחה הזו: להשתחרר הביתה. ביום השישי לאשפוז, זמן שיא לאחר ניתוח מורכב שכזה, אני משוחררת. איזה כיף.. יחסית..

התהליך

בחודשים הבאים אני מתחילה להבין מה עברתי, פיזית, כל ודאות פיזית ששררה קודם בין המותניים והצוואר – איננה.

כאילו אוויר בלבד מבדיל בין הראש למותניים, הראש שלי כבד בטירוף, 'צף' באוויר וצונח ללא שליטה והגב.. ריתכו לי את כל מגדל אייפל פנימה? תחושת החציבה כואבת כל כך, מייאשת.

כך אצטרך להמשיך לחיות?? עם זה?! איך אפשר?.. בלילות אני מדדה בבית הלוך ושוב, בורחת מעצמי, בורחת מהכאבים הלא נתפסים, לא מסוגלת לשכב. בימים מסתובבת עם כרית פוך רכה, שעוזרת כמו כוסות רוח למת.. אני מתגעגעת לגב הישן והבטוח שלי, שיכולתי להיזרק איתו על המיטה, שאפשר לי להרים משאות, שתמך בכל השלד שלי.

הכוח המנטלי

עכשיו זה משהו אחר, ומי יודע אם זה בכלל הסוף, הלוא הסרטן עדיין קיים בגוף… המחשבות המייאשות תוקפות ללא רחם, כל רגע, כל יום, כל הזמן. מבעד לנהר הדמעות, אני מתאמצת לזכור שאני פייטרית ויש לי אתגר, הכי בסיסי שיש, שכלל לא מובן מאליו במצבי: להישאר בחיים. עבור הגוזלים, וגם קצת עבורי.

הליכה של 5 צעדים, ואח"כ של 10 צעדים ואח"כ מסביב לבניין, ואח"כ במעלה הרחוב. עוד טיפה ועוד קצת, אני מתקדמת.

אחרי ארבעה חודשים אני מצליחה ללכת את כל הרובע היהודי בעיר העתיקה.. ניגשת לכותל המערבי ושמה פתק: "תודה".

 

– המשך בשבוע הבא –

שתפו

כתבה מעניינת:

Image by Lothar Dieterich from Pixabay

יום אחד של פחד

מיה כץ גולן, בעברי מתרגמת, אמא ל-3 בוגרים, מחלימת סרטן שהתגלה מפושט ובשלב 4.  כיום …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link
//set menu items with childrens to be clickable