בית / חדשות / חברה / לשבור את מעגל המצוקה
אישה בודדה 2019 אילוסטרציה: Pixabay
צילום אילוסטרציה: Pixabay

לשבור את מעגל המצוקה

היא נולדה לאמא סכיזופרנית, התגלגלה ברחובות, נאנסה והידרדה להתמכרות לאלכוהול, היום היא נלחמת כדי להכיר בזכותה כאם ולהחזיר לחסותה את בנה הבכור. סיפור אמיתי

הובא לדפוס ע״י מערכת זהר הצפון

ד׳ (השם האמיתי והמלא שמור במערכת) מכרמיאל, גדלה בצילה שם אם חולת סכיזופרניה ואב שנפטר בגיל צעיר. כשהייתה בת 10 בלבד נלקחה בכוח לפנימיה והתגלגלה ברחובות, נאנסה, הפכה לאם בעצמה בגיל 16, נכנסה לחובות והתמכרה לאלכוהול. בנה הבכור נלקח ממנה לפנימיה. היום, כאם חד הורית לשני ילדים, היא נאבקת כדי לשבור את מעגל המצוקה ונלחמת על זכותה להוכיח שהיא מסוגלת להתמודד בכוחות עצמה, רק מבקשת לקבל את ההזדמנות ואת הכוח. זהו סיפורה, כפי שהיא סיפרה לנו – ורק בקשה אחת יש לה. שלא יזהו ויחשפו אותה, היא אומרת ומוסיפה: ״ברווחה מכירים את הסיפור, אבל לא כולם צריכים לדעת״.

קיראו בפורטל זהר הצפון:

ללא מטרה, ללא הכוונה

אני אם עצמאית לשני ילדים. בילדותי גדלתי עם אם חולת סכיזופרניה ובהיותי בת 10 בלבד נלקחתי בכוח לפנימיה. הרווחה אמרה שזה זמני ושיקרה לילדה קטנה.
מפה לשם מצאתי את עצמי מתגלגלת במערכת וברחוב ללא שום יחס אנושי. אבא שלי נפטר בהיותי בת 13, זמן קצר לאחר מכן נאנסתי על-ידי חבר קרוב. נשלחתי למוסד סגור שבו שהיתי כחודשיים אבל בחופשה הראשונה שלי ברחתי לאילת.

באילת הכרתי את אבי ונכנסתי להריון בגיל 16. שנינו החלטנו לגדל את הילד, אבל לאחר כמה שנים כשזה לא עבד, נפרדתי מבן זוגי, אביו של הילד, וחזרתי עם בני לביתה של אמי. לאחר כמה שנים נכנסתי שוב להריון ולא ויתרתי, הבאתי לעולם את אוצרי השני.

כאם ללא הכוונה וללא עזרה מצאתי את עצמי עם חובות עצומים, בורחת מהמציאות לטיפה המרה. אני חייבת לציין שהבית והילדים בחיים לא היו נתונים תחת הזנחה או סכנה, אבל בלית ברירה ותחת לחץ הרשויות העברתי את בני הבכור לפנימיה בכדי שלא יחווה את נפילתי. כיום כשאני משוקמת ובדרך הנכונה ביקשתי להחזיר את בני הביתה, אבל שוב נקלעתי לבעיות מצד רשויות הרווחה שמסרבים להחזיר לי אותו. לכן אני מוציאה את זעמי וקולי בדרך היחידה שאני מכירה – בכתיבה.

״החיים אני תוהה, האם הם יקחו אותי למטה? אני לא יודע"… אלה מילותיו של הזמר Nas. ההרגשה הזאת היא מהות חייו של הנאבק יום ביומו, וכשאני אומרת מאבק, לאורך כל ההיסטוריה ידוע שמאבקים כוללים התפרצויות, כעס, והמון זעם, ולא כי זה אופיו של האדם, אלו החיים שהובילו אותנו לכך.

מפחדת להידרדר לזנות

אני רוצה לחייך, אבל איך אוכל כשהמחר לא ידוע? וכאן נכנסים הרווחה והמערכת לעניין והם רוצים לתת את הכלים אבל הכלים לא מספיקים. אני פשוט רוצה לדאוג לילדיי בכבוד – ואם לא בעזרת הרווחה, אז הדרך השניה היא זנות ולמכור את עצמי – ואני לא רוצה… פניתי לרווחה לבקש פת לחם, אבל אז אני מרגישה שהפכתי למטרה ונמצאת במעקב של 24/7 ומרגישה מעורערת פתאום, שואלת למה ככה ולמה ככה ובראשי אני תוהה: מי אתם שתגידו לי מה נכון ומה לא. עברתי את כל הדרך לבדי. ואתם תמשיכו להגיש לי צלחת מלאה בכל הטוב ותגידו "קחי, תריחי, תתרשמי – ועכשיו תחזירי".

הצלחת היא מטאפורה לחיים טובים יותר. נגיד שהצלחת היא חיים טובים יותר ומגישים לך אותה ללא כפית או מזלג, ואתה רוצה, אתה ממש נאבק לאכול, אבל בדרך אתה מתלכלך ועושה בלגן וכל פניך מתמלאות לכלוך כמו תינוק קטן שרק למד לאכול. כשאתה תינוק הכל חמוד, כשאתה אדם מבוגר כבר יצחקו עליך ויסתכלו עליך במבט מאשים: "איך אתה, אדם מבוגר, לא יודע לאכול נכון?״ אז הרווחה תשטוף את פניך ואתה שוב למחרת תאכל ושוב תתלכלך ושוב יסתכלו עליך ויאמרו ״איך זה שאתה כזה טיפש ולא לומד?״ אתה רוצה לשטוף את הלכלוך, פשוט אין לך מים והמים הם בעצם הכסף, וזו הסיבה שבגללה מלכתחילה ביקשת עזרה. אתה לא טיפש, אתה רק צריך הכוונה ואמונה.

המערכת תמיד תדכא, אבל אם תבואו ותגידו לאותו אדם ״אני מאמין בך, גם אם עכשיו אין לך מים אתה עדיין בן-אדם ויום יבוא ומאמינים בך שתשיג את המים״ ולא תבואו ותיקחו גם את הצלחת ותותירו אותי ריק. תנו לי את ההזדמנות להוכיח.

אנשים במצבנו נלחמים ונאבקים כל יום, רוצים להביע את דעתנו ומושתקים ומבוזים יום ביומו, עד שלא יכולים לסבול זאת יותר ומתפרצים וכועסים ומקללים וזורקים.
אנחנו רוצים יחס אנושי, לא מעקב, וביום שתבינו זאת, זה היום שנפרח ונתנקה ונשטוף. וזה גם היום שבו אתם תוכלו לעשות את עבודתכם נאמנה כי אני מאמינה שביסודכם לכולכם יש כוונה טובה ואתם רוצים לעזור, איפשהו לאורך הדרך חלק מכם שכח שכל אדם הוא שווה. "כל נפש היא עולם ומלואו"…

 

שתפו

כתבה מעניינת:

הצופים שבט כרם כרמיאל

ומה יעשו כ-150 ילדים? תנועת הצופים: לא נפתח את שנת הפעילות

גירעון הולך וגדל וקשיים תקציביים מונעים המשך מימון שכרו של מרכז הסניף. הנהגת התנועה: פנינו …


תגובה אחת

  1. היי ד',
    הכתיבה שלך נגעה בי. והכתיבה הוא כלי מדהים. גם לי הוא עזר בימים קשים. אני יצאתי מהמקום הקשה שלי, רק כשהילדים שלי יצאו מהבית והתחלתי את תהליך הריפוי שלי. למזלי, בתקופה בה אני הייתי במצוקה הרווחה עדיין לא לקחה את הילדים מביתם, לתוך מכלאה שקשה יותר מהבית.אני לא יודעת איך הייתי ממשיכה לחיות בלעדיהם. מחבקת אותך מרחוק ומקווה שיהיה לך את הכוח למצוא את האור שבך, שיראה לך את הדרך שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.