"סבתא, את יודעת למה לילדים יש זכרון טוב יותר, מאשר למבוגרים ? – למה?
כי לילדים אין הרבה דברים שהם צריכים לזכור ולמבוגרים יש. הראש של הילדים כמעט ריק ולכן הוא יכול להכיל הרבה, והראש של המבוגרים כמעט מלא והוא לא יכול להכיל הרבה."
ילדה בת שש שלמדה כמעט את כל התורה. מה שהיא עוד לא יודעת זה שכמו שהיא מכניסה לאחר שהיא סיימה לשחק את כל החלקים לתוך קופסאות קופסאות, כך גם אנחנו המבוגרים יכולים להכניס כל מחשבה ומחשבה לתוך קופסאות של מחשבות, שבבוא העת נוכל לשלוף אותן משם. כך יש לנו את קופסאות הצבע והמילים והזכרונות הנעימים והלא כל כך נעימים, קופסא של דברים שאנחנו צריכים להיזהר מהם, קופסאות של שמחה וקופסאות של…. ושל… ושל….
הבעיה מתחילה בבחירה של איך נקרא לקופסא? ומה אם יש מחשבה אחת שיכולה להיכנס לתוך כמה קופסאות? אם נכניס אותה רק לתוך קופסא אחת, כשנשלוף קופסא אחרת היא לא תהיה בה, נפספס אותה.
קופסאות הן כלי מעולה, הן נותנות לנו בטחון, אבל אם יהיו לנו רבות מידי מהן, לא נזהה אותן עוד. אנחנו אז צריכים לבחור איזו קופסא אנחנו שומרים ואיזו קופסא אנחנו משחררים.
בתוך הארון שלי היה מקופל לו שנים על גבי שנים הסוודר שאימי סרגה לבני כשהוא היה בן 4. סוודר לבן עם אייל אדום, שחימם אותו ואת אחיו בחורף ואת הלב גם בקייץ וגם בחורף וגם בחורפים כשהסוודר כבר לא התאים לאף אחד מהילדים. J כך הוא שכב לו שם בארון שנה ועוד שנה ועוד שנה… וכשהגבר גדל ובא לביקור וראה את הסוודר שלו, הוא אמר: "אמא, לא הגיע הזמן שתעבירי אותו הלאה? – לא, אני שומרת אותו לילדים שלך. תצטרכי לחכות עוד הרבה זמן. – יש לי סבלנות." בסופו של דבר הוא שכנע אותי והסוודר יצא מן הארון ומילא ארון של ילד שהיה זקוק לו. לא עברו כמה חודשים ואני מקבלת טלפון מבני: אמא, מגיע לך מזל טוב – אנחנו בהריון.
שנים שמרתי את הסוודר בתוך קופסת הנכדים, אבל היא היתה כל כך קטנה שנמעכה בין כל שאר הקופסאות, ורק כאשר ויתרתי עליה – הקופסא והסוודר שבה נעלמו והנכדים החלו להגיע…
שחררו את הקופסא – קבלו את הדבר היקר שנמצא בה ומקום מרווח לחדש!