שלום לכולם, לקראת חודש אלול חודש לחשבון נפש במסורת אבותינו, אני רוצה לשתף אתכם בתחושות וברגשות הצפים בי בעת האחרונה.
נולדתי למדינה צעירה, התבגרתי יחד איתה. בילדותי גרתי בשכונות מיעוט אשכנזי בתוך ערב רב של תפוצות הודים, מרוקאים, עירקים, בימים אלו הייתה שותפות גורל, כולנו היינו שווים בין שווים.
אימי ניצולת שואה, החליטה לעלות ארצה למרות שחלק ממשפחתה נשאר ברומניה וחלק היגר לארה"ב. מסע התלאות לארץ דרך מחנה מעבר באיטליה שם נולד אחי הבכור, הביא אותנו לדירת חדר בקרית ביאליק (כורדני), שכונה שבה גדלתי. בשכונת כורדני גרו יהודים מכל התפוצות. הרגשתי חלק מחוויה אדירה של מדינה בהקמה, למרות הפערים הייתה מטרה משותפת אשר שמה בצד את כל הכאב האפליה והפער.
בשנות השבעים קמה תנועת הפנתרים השחורים אשר הוקמה ע"י דור שני של עולים ממדינות ערב במטרה למחות על אפליה מתמשכת של מזרחיים. כאחת שגדלה בכורדני "אשכנזיה" חשתי חלק מהקיפוח, הצטרפתי רעיונית למטרותיה של תנועת הפנתרים השחורים. הבחירה הראשונה שלי לכנסת הייתה בפנתרים השחורים. כאחד שגדלה עם מזרחיים הרגשתי כמזרחית, בשכונת כורדני גם אנו סבלנו מקיפוח כמו כולם.
עם השנים המדינה התבגרה חלו בה תמורות אשר הקטינו את תחושת הקיפוח. דור שני שנולד וגדל בארץ. נישואים מעורבים, הביאו דור שלישי ללא תחושת קיפוח ואפליה כולם גדלים יחד במדינה.
את אישי יליד הארץ ממוצא מרוקאי, הכרתי באוניברסיטה. הקמנו יחד בית לתפארת יש לי שתי בנות מקסימות, בנות הארץ ואנו מחוברים באהבה.
בשנים האחרונות אני חשה חזרה לאחור. השד העדתי מנוצל צינית ע״י פוליטיקאים צרי אופק, שיח ציבורי מוקצן ואלים, תקשורת חסרת מעצורים וסבלנות, הקצנה דתית, הקצנה חילונית, הקצנה עדתית ובין דתית, בקיצור סוג של התפוררות ופירוד. אותי זה מזעזע!!
יחד עם אישי מרימים ידיים מעלה מסוככים על ביתנו ולא נותנים לגשם האלים להכנס אלינו , בונים יחד מעגל קטן של אחווה שלום וריעות בתקווה שמעגל זה יפרוץ הלאה והלאה.
באהבה צאלה