זהר.נט חדשות כרמיאל
ממכתבי האהבה של אבא לאמא ועד לספר לילדים. מה מסתתר מאחורי הספרים שכותבת קטי פישר מכרמיאל?
מערכת פורטל זהר.נט
קטי פישר (67), סופרת מכרמיאל, הוציאה בעיצומה של הקורונה ספר שלישי במספר, כלבלב בנעליים. זהו ספרה השלישי במספר והראשון שמיועד לילדים.
הספר עוסק בכלבלב שמרגיש דחוי ולא רצוי אחרי שהמשפחה המאמצת שלו מביאה תינוק חדש לעולם. בצר לו הוא מנסה לחקות את החתול מהספר הידוע החתול במגפיים ויוצא למסע שבו הוא פוגש דמויות שונות המשפיעות עליו וחוזר עם תובנות מעניינות.
קטי עלתה ארצה בינואר 1959 כשהייתה בת 5 ביחד עם הוריה לאה ויהודה ואחיה גבריאל. המשפחה הגיעה מאורדיה שברומניה, בעבר חלק מאוסטרו-הונגריה והשתקעה בעיירת פיתוח קטנה בצפון, יקנעם שמה. שרידי המשפחה – הסבתא והסבא מצד האם נשארו בבודפשט, הונגריה. הקשר איתם התנהל באותן שנים באמצעות מכתבים בין ישראל והונגריה. ״בימי הולדתי זכיתי לקבל מסבא יושקה מכתבים עם שיר מיוחד עבורי, אימי הקריאה לי אותם כי הם היו כתובים בשפה ההונגרית. כשהייתי בת 7-8 שירים אלה הילכו עלי קסם, נפעמתי מהם גם אם לא הבנתי את כל המילים. הבנתי שירשתי מתנה גדולה – האהבה לכתיבה. כבר אז היה ברור לי מה יהיה עיסוקי כשאהיה גדולה – אהיה משוררת ומורה. מדוע משוררת? בגלל סבא. מדוע מורה? כי אהבתי מאוד את המורה שלי בבית ספר היסודי ורציתי להיות כמוה״.
כשהתבגרה קטי היא עזבה לתל אביב וחייתה שם במשך כ-20 שנים, השלימה תואר שני בפילוסופיה, הנחתה קורסים בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה ועבדה בהוצאה לאור. החלום להיות משוררת וסופרת נשאר במגירה, בדיוק כמו השירים והסיפורים שלה. ״כתבתי שירים כמו שחלמתי לעשות כשהייתי ילדה, אך הם נשארו במגירה״ מספרת פישר. ״ככל שהתקרבתי לשנות ה-30 שלי היה לי ברור שאני נוטה יותר לכיוון כתיבת פרוזה ועברתי לכתיבת סיפורים. במקביל, עסקתי בהנחיית קבוצות נוער ומבוגרים בתחום ההתפתחותי ובאימון״.
היכנסו לסיפורים אישיים מרתקים נוספים:
-
המסע של טובה מאתיופיה לישראל
-
עו״ד רונן לפיד: אלפים במצבו של איציק סעידיאן
-
הצדיקפוריות
-
שמעון נספה באסון, אחותו צועדת בדרכו
-
עדנה שושן: נתינה בכל העדנה
-
רחל תרמה כליה לאדם שלא הכירה
בשנת 2000 החליטה קטי לפתוח פרק חדש בסיפור חייה. היא עזבה את העבודות המבטיחות בתל אביב, אמרה שלום לעיר הגדולה ועברה ליישוב כמון שליד כרמיאל. בשנים הבאות השלימה תואר שני בספרות במסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה והחלה ללמד ספרות בבית הספר אורט מגדים ואחר כך בכרמים. ״החלום שלי היה לחזור לצפון, היו לי מכרים בכמון, היישוב מאוד קסם לי והחלטתי לעבור לצפון. אף פעם לא הרגשתי תל אביבית באמת. רציתי לבצע מהפך של ממש בחיים, חיפשתי משהו רגוע יותר לעצמי כי רציתי לכתוב ולהוציא לאור ספרים ולהקדיש זמן רב יותר לכתיבה. שנים שרציתי לעשות את הצעד אבל לא היה לי אומץ״ היא מספרת. אגב, כעבור מספר שנים עברה לכרמיאל ומאז נשארה כאן.
שנה אחרי שעברה לצפון, בשנת 2001, יצא לאור ספרה הראשון של קטי, בשם ליביה אהובתי, שמתבסס על סיפור התאהבותם של הוריה.
״ הספר ליביה אהובתי מורכב ממערכת מכתבים של גבר לאישה, בעצם – מאבא שלי לאמא. הוספתי עוד מכתבים דמיוניים כך שיש שילוב של אמת ובדיה. לקחתי את המכתבים ששלח אבי לאימי מיד אחרי מלחמת העולם השניה, אמא הייתה עדיין בחיים ותירגמה מהונגרית לעברית״ משחזרת קטי.
אבא של קטי שעליו מבוסס הספר, איבד בשואה את אשתו הראשונה ובתו התינוקת וגם את כל אחיו ושאר בני משפחתו. אחרי שהסתיימה המלחמה חזר לעיר מולדתו ברומניה וגילה שלא נשאר לו דבר, לא משפחה ואפילו לא ביתו שנלקח ע״י הממשלה המקומית. אמא של קטי התגוררה בבודפשט שבהונגריה. ״השניים לא הכירו, ולמעשה הקשר ביניהם נוצר בזכות דודתה של אשתו הראשונה של אבי שנספתה בשואה, היא התגוררה בבודפשט, בשכנות לאמא שלי״ מספרת קטי. ״הפער בגילים בין אבא ואמא היה 13 שנים ובנוסף הוא היה אלמן, שכבר התחתן והיה אב לילדה לפני המלחמה – ואמא שלי הייתה אישה צעירה בשנות ה-20 לחייה. בהתחלה אמא לא רצתה לשמוע על אבא, היא דחתה שוב ושוב את הניסיון של הדודה להכיר ביניהם, עד שיום אחד השתכנעה בכוח לשלוח אליו מכתב ובו משפט יחיד, דרישת שלום קצרה.״
״אבא היה אדם מנומס, אז הוא שלח בתשובה מכתב לדודה וצירף 2-3 משפטים. גם אמא שלי היתה מנומסת מאוד, אז היא החזירה לו מכתב וכתבה 4-5 משפטים. משום דבר יצא קשר מסויים, אחר-כך כבר התכתבו ביניהם מבלי לערב את הדודה ובסופו של דבר, אחרי כשנה, כבר שלחו אחד לשניה צרורות של מכתבים ותמונות, אפילו שוחחו בטלפון מספר פעמים, כמובן שבאותה תקופה בסוף שנות ה-40 זה היה מבצע לוגיסטי מורכב לתאם שיחה כזו״ מספרת קטי וממשיכה: ״אבא ואמא גם ניסו להיפגש על הגבול המשותף בין הונגריה ורומניה, אבל השלטונות הקומוניסטיים הנוקשים לא אישרו את המפגש. הדרך היחידה להיפגש היתה… להינשא. שניהם התאהבו באחד בשניה בזכות המכתבים והסכימו להתחתן, הוציאו את האישורים הנדרשים ואבא אפילו קבע תאריך ומקום לחתונה צנועה. אמא נסעה אליו ברכבת לרומניה, וכמה ימים אחרי שנפגשו בפעם הראשונה הרב המקומי חיתן אותם. זה היה בשנת 1949״.
הזוג הטרי ניסה לקבל אישור לעלות ארצה, למדינת ישראל הטריה, אבל השלטונות הרומניים הערימו קשיים ורק אחרי 10 שנים העניקו להם את האישור המיוחל.
״אימא היא ליביה, היא היחידה שמופיעה בספר בשמה האמיתי. שמו של אבא בדוי וכך גם שאר הפרטים המזהים״ מסבירה קטי.
חלפו 16 שנים מאז הספר הראשון עד שפישר הוציאה את ספרה השני. בין לבין פירסמה כמה סיפורים קצרים בכתב העת "מאזניים".
הספר השני בחלוף הרכבות, גם הוא סיפור אוטוביוגרפי שמשולב בחלקים דמיוניים. העלילה עוסקת בסבא וסבתא שלה. ״העלילה מתמקדת בנכדה הישראלית שחוקרת את תולדות משפחת אימה בתקופת השואה ובמיוחד סבא שהיה ההשראה שלה לכתיבה״ מתארת קטי. ״תוך כדי החקירה יש אנלוגיה בין הדמות של הנכדה לדמות הסבא והיא פוגשת את עצמה בצמתים שונים בחיים. לקח לי הרבה מאוד זמן מאוד לעבוד על הספר, התחלתי אותו ב-2003 וסיימתי אותו רק כעבור 14 שנים, בהתחלה הוא הוגש כעבודת הגמר לתואר שני בספרות. אחר כך עיביתי והפכתי אותו לספר של ממש״.
בקיץ האחרון הפתיעה קטי והוציאה לאור ספר ילדים בתור ספרה השלישי. ״זה צד אחר שלי היא מנמקת. ״יש לי הרבה צדדים, הספר הרביעי שאני עובדת עליו כיום הוא משהו אחרי לגמרי, שילוב של הריאלי והפנטסטי שיש בו ביקורת חברתית. זה מתחיל בתחנת רכבת שמתחת לאחד מספסליה מוטלת גוויה של אדם, אנשים חולפים שם ומתעלמים ממנה״.
לא פשוט להיות סופר בישראל, אם שואלים את קטי מבינים עד כמה צריך להיות מוכנים להשקיע מהכסף הפרטי כדי להגשים את החלום.
״בשני הספרים הראשונים מימנתי כשני שליש מההוצאות מכיסי והשאר מימנה ההוצאה לאור, אבל ההוצאה לאור עמדה לפשוט רגל. למזלי הרב הצלחתי לקנות ממחסן הספרים את כל העותקים שנותרו. בספר לילדים כבר מימנתי את כל העלויות מכיסי הפרטי. אם אצליח למכור את העותקים, אוכל לכסות את עלויות ההוצאה ואף להרוויח. המכירה מתבצעת באתרי ספרים באינטרנט, ברשתות הספרים בצומת וסטימצקי. גם השיווק שאני עושה מלווה בעבודה רבה ובהוצאות כספיות. פרשתי מהוראה וכיום אני עוסרת לפרנסתי כמנחת סדנאות לכתיבה יוצרת, עורכת ספרותית ומלווה פרטנית אנשים שמוציאים לאור ספר. כל מה שאני עושה לפרנסתי היום קשור לספרות, זה מה שאני אוהבת״.
