זהר.נט חדשות כרמיאל
בשעות היום עובד ליאור מיליגר (41) יליד כרמיאל, בקונסוליה הישראלית בניו יורק – ובשעות הלילה הוא חיית ג׳אז במועדונים האפלוליים של ״התפוח הגדול״ ועובד על אלבום ראשון. קוראים לזה הגשמת חלום…
מאת גיל דובריש
כשילדים אחרים בגילו של ליאור מיליגר שיחקו כדורגל עם החברים שלהם, הוא העדיף להתאמן על נגינה בסקסופון שעות על גבי שעות בקונסרבטוריון העירוני. היום, הילד הצנוע והכשרוני מכרמיאל הוא אומן ויוצר בן 41, שחי ונושם ג׳אז בעיר ניו יורק, מנגן ביחד עם אליליו הגדולים שהעריץ מגיל צעיר ומתכנן להוציא אלבום ראשון.
בשעות היום עובד מיליגר בקונסוליה הישראלית בניו יורק ובלילות הוא מנגן בסקסופון במועדונים ובארים אפלים ב״תפוח הגדול״. תקראו לזה חי את החלום האמריקאי, למרות שאת הכסף הוא עדיין לא רואה, כך לדבריו. לאחרונה הופיע במקום בשם Shrine בהארלם וכן בקורנליה סטריט קפה. ״אני מופיע בכל מקום שמארח נגני ג׳אז, אם זה מרתפים, חדרים אחוריים בפאבים, כל מיני מקומות אפלוליים וחשוכים, שבהם מתרכזת הסצינה של הג׳אז הניו יורקי. בדיוק כמו שאתה רואה בסרטים״ הוא מספר.
לנגן במקום לכדרר
מיליגר נולד בכרמיאל למשפחה מוזיקלית. אמא שלו ניגנה בצערותה, בן הדוד שלו ניגן, סבא שלו, ישי פירסט ז״ל, היה מוזיקאי מוכשר שידע לנגן על כלים רבים. ״מאז שאני זוכר את עצמי, כבר בגיל 3-4 נסעתי לבקר את סבא בחנות המוזיקה שבה עבד, הוא היה מושיב אותי על הפסנתר ומנגן לי אקורדים״ משחזר ליאור. כשהיה בגיל 5 הוא נשלח ללמוד חלילית בקונסרבטוריון העירוני. אחרי שנתיים יש פירסט חשב שהחלילית היא בזבוז זמן וקנה לנגד שלו סקסופון. ״הייתי בערך 7.5 כשסבא התחיל ללמד אותי על סקסופון. גיל צעיר מאוד. למדתי איתו שנה, אחרי זה רשמו אותי ללימודי סקסופון בקונסרבטוריון. בגיל 8 ידעתי לנגן ואלסים של שטראוס, סבא ז״ל רשם תווים על גבי דפים וכך לימד אותי. בשלב מסויים הוא כבר שיחרר אותי ׳לעצמאותי׳, למדתי לבד והשקעתי בלימודים בקונסרבטוריון״.
– זה באמת מה שרצית לעשות – לנגן במקום לשחק בשכונה עם החברים?
״לא ממש שאלו אותי אבל היה לי כיף, עבורי – בדיעבד כמובן, זה היה זמן איכות עם סבא ואז בקונסרבטוריון ובתזמורת העירונית שאליה הצטרפתי בגיל 9 היה הווי חברתי. נהניתי. כשהמוזיקה הופכת להיות חלק מהחיים שלך כבר מגיל צעיר, אז זה לא מפריע, כי זה חלק ממך. אני זוכר שאם רציתי לשחק עם חברים אז היו מרשים לי לצאת ואז הייתי משלים את שיעורי המוזיקה אחר-כך״.
בגיל 17 החל מיליגר ללמוד מוזיקה אצל מורה בשם אלברט בגר בכרמיאל. ״הוא האחראי על ׳הבוסט׳ אצלי, עם אלברט הגעתי להבנה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אמא תמיד טענה שאם הייתי הולך להיי-טק ומחשבים הייתי מצליח יותר, כי יש לי ראש לזה, אבל לא התעניינתי בתחום הזה, רק במוזיקה. אני מאמין שאם אחליט לבחור במשהו אעשה זאת עד הסוף. אגב אני בקשר עם אלברט בגר עד היום ולימים אף סגרתי מעגל ולמדתי אצלו תואר שני באקדמיה למוזיקה בירושלים״.
שמר על הכושר
עם גיוסו לשירות צבאי ניסה ליאור להתקבל לתזמורת צה״ל אבל בשל הפרופיל הגבוה, לא היו מוכנים לשמוע אותו בצבא. הוא ניסה שוב ושוב, אפילו הגיע למבחני התזמורת בתל אביב, אבל עצרו אותו בנימוס עוד לפני שהספיק לנגן תו אחד ואמרו לו – ׳עם פרופיל כזה, סע לשלום. מחכים לך ביחידה…׳
אז ליאור התגייס לתותחנים, מה שהוא מודה ש״דפק״ לו קצת את השמיעה, אבל בסופי השבוע שבהם חזר הביתה, היה זורק את הקיטבג בחדר ורץ לקונסרבטוריון, שם בילה את רוב זמנו בחזרות ובאימונים עם החברים. ״הייתי קופץ לקונסרבטוריון לנגן כמה שעות, חוזר הביתה לאכול משהו ומיד שב לקונסרבטוריון. שמרתי על הכושר המוזיקלי שלי, פחדתי שאאבד את זה בגלל הצבא. היום אני יודע שזה לא כך, יש דברים שאתה לא שוכח בחיים וזה אחד מהם. גם לרכוב על אופניים…״
אחרי השחרור למד ליאור תואר ראשון באקדמיה למוזיקה בירושלים. זה היה בשנת 1999 והוא חלם על קריירה בג׳אז. יום אחד התקשר אליו דני לביד, שהיה מנהל הקונסרבטוריון בכרמיאל. לביד היה זה שהשאיר לליאור וחבריו דלת פתוחה 24 שעות ביממה כדי שיוכלו להתאמן במקום כל אימת שירצו. הוא ביקש מליאור להצטרף לצוות המורים וללמד נגינה בסקסופון. מיליגר נענה בחיוב. הוא ובת זוגו עברו מירושלים לצפון וקבעו את ביתם בחיפה. ״הייתי קרוב לסצינה המוזיקלית של חיפה והקריות, ובמקביל לא הייתי רחוק מדי ממקום העבודה שלי בכרמיאל וגם לא מרוחק מדי מהמרכז. מקום טוב באמצע״ הוא מסביר.
ניו יורק, ניו יורק
מיליגר המשיך ולימד בקונסרבטוריון במשך כ-14 שנים. לא ממש מזמן, עזב ברגשות מעורבים במטרה לעבור עם רעייתו לניו יורק. זה קרה לפני כשנתיים, ״לחתוך ולצאת אל הלא-נודע, כשאתה כמעט בן 40, זה לא פשוט״ הוא מודה. ״אשתי היא זמרת אופרה, חיפשנו דרך שבה שנינו נוכל לעבוד וגם להגשים את החלומות המוזיקליים שלנו. אשתי התקבלה לעבודה באל-על ואני התקבלתי לעבודה בקונסוליה. בהתחלה כשרק הגענו לא עבדתי כלל, חיפשתי מקום עבודה. לעבור ממצב של משרה מלאה למצב שבו אף אחד בכלל לא מכיר אותי, ואפילו אין לי אישור עבודה, זה קשה. קורות החיים שלך לא שווים שם כלום… בניגוד לכל החלומות שיש לאנשים אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לא קל למצוא עבודה בארה״ב. בנוסף, ניו יורק זו עיר יקרה בטירוף, המחיה יקרה מאוד״.
– אבל כמו שאומרים אצלנו, הסתדרת… איך?
״פניתי ביוזמתי למקומות שונים, באינטרנט ובאופן פיזי. לאט לאט אתה מתחיל להכיר אנשים, נגני ג׳אז במקרה שלי. שלחתי מיילים למקומות וביקשתי להופיע. אלה בדרך כלל מקומות שלא מנגנים ג׳אז אבל יש להם מקום פנוי, למשל פאב עם חדר אחורי לא מנוצל. אז אתה מקבל את המקום במתנה לערב אחד, כי הם בונים על הקהל שלך שיהיה צמא וישתה משהו או יאכל. אתה מנהל את המופע, אתה גובה את הכסף בכניסה, מה שאתה מרוויח נכנס לכיס שלך. אחרי שהתקבלתי לעבוד בקונסוליה היה קל יותר, גם אשתי עובדת בעבודות שונות וכן בתחום המוזיקה.
– ניו יורק זו העיר הכי ישראלית שיש מחוץ למדינת ישראל. יצא לך לנגן עם ישראלים?
״זה מצחיק כי יש בחורים שלמדו איתי מוזיקה באקדמיה ועברו לניו יורק, חלקם אומנם חזרו ארצה, אבל אחד מהם עדיין נשאר כאן, פגשתי אותו בזמן הופעה, זה היה נחמד לראות אותו אחרי 15 שנה. קוראים לו רונן איציק, הוא מתופף שמנגן לצד ענקי ג׳אז. הצעתי לו לנגן איתי, הוא הציע לצרף בסיסט טוב בשם חבייר מורנו. נפגשנו, ניגנו וסגרנו הופעה כשלישיה במסעדה בבעלות ישראלית בניו ג׳רזי״…
– מה שיעור המוזיקה המקורית שאתה מנגן בהופעות שלך?
״90% מההופעות שלי מבוססות על מוזיקה מקורית, דברים שכתבתי בארץ או פה. בשנה שעברה נכנסתי לאולפן להקליט את המוזיקה ואני עובד על האלבום הראשון שלי״.
– אלבום? כל כך מהר?
״אני גר בברוקלין וזה כמו בסרטים, קוטג׳ים עם לבנים חומות אדומות. באחד הקוטג׳ים מולי, מתגורר בחור מבוגר. יום אחד הוא פנה אלי ושאל אותי אם אני מנגן בסקסופון, כי הוא שמע אותי מנגן בבית. הוא סיפר לי שהוא מפיק מוזיקלי ואמר לי מה שמו. לא התייחסתי במיוחד, כי בארה״ב כל אחד הוא ׳מפיק מוזיקלי׳. שלושה חודשים אחרי המפגש הראשון הוא יצר איתי קשר והזמין אותי לקפוץ אליו לאולפן הביתי. הפעם אמרתי ׳נלך, מה יש להפסיד?׳. נכנסתי אליו הביתה והייתי בהלם. על הקירות היו תלויות תמונות שלו עם פרנק סינטרה, סטיב טיילור, לו ריד ועוד אמנים מוכרים. הוא סיפר לי שבשנות השמונים הוא היה מפיק של אומני רוק, פאנק ופופ, בקומה התחתונה בבית שלו יש אולפן מטורף. הוא השמיע כמה דברים שהוא עובד עבור זמר בשם ג׳ורדן, התחלתי לנגן על סקסופון, הוא הכניס אותי לאולפן ובתוך 10 דקות הודה לי ואמר שיש לו ׳משהו׳ שהוא יכול להלביש על השיר… אחרי כמה חודשים הוא סיפר לי שיצא שיר ומוצלח מאוד, שלף קצת כסף מכיסו ושילם לי״.
״יום אחד ישבנו אצלו במרפסת והוא שאל אם אני מעוניין להקליט את המוזיקה שלי. משם לפה, יצא שאני והוא עובדים על אלבום… זה יהיה אלבום ג׳אז נטו, אני כתבתי את המוזיקה והוא אחראי על הסאונד. בהקלטה משתתף הרכב של 4 נגנים, אחד מהם ישראלי שאני מכיר כבר שנים. הדיסק ישלח ללייבלים השונים ואנסה לעניין אותם״.
מגשים את החלום
ליאור מיליגר מודה כי לא מעט אנשים פתחו עבורו את הדלתות בארה״ב. ״הכרתי נגן בשם היליארד גרין, יצרתי עימו קשרים, ניגנתי איתו כמה פעמים וזה פתח עוד דלתות. הוא אומן מאוד ידוע ומוכר בסצינה. ישראלי נוסף שפתח לי דלת הוא יוני קרצנ׳ר שקיבל עלי המלצה חמה מהמורה שלי אלברט בגר. יוני הזמין אותי לשתף פעולה עם נגנים נוספים״.
״בכלל, הצבתי לעצמי מטרה: לנגן עם כמה שיותר נגנים כאן וללמד כמה שיותר נגנים את המוזיקה שלי. אני רודף כבר זמן רב אחרי נגן בשם קן פיליאנו. הוא מופיע בכל רחבי העולם, אבל הצלחתי למצוא זמן פנוי בלוח השנה שלו ולסגור איתו הופעה משותפת בסוף החודש. אנחנו נצרף את המתופף שמננגן בהקלטות שלי, שמוכר לו. כמו כן ׳נפלתי׳ על טרונמסוניסט בשם סטיב סוול שהוא מליגת העל, מסתובב בעולם, מופיע, לא נח לרגע. אני שמח שאני מתחבר לגווארדיה העליונה בתחום״.
– אתה מודע לזה שאתה מנגן עם נגנים ברמה כזו, בכלל אתה מעכל את כל המעבר הזה לארה״ב?
״כשאני מופיע אני מאוד מודע לכך, אני חושב לעצמי – היי אני מופיע כאן בניו יורק! זה לא מובן מאליו. אני מגשים חלומות ומנגן עם נגנים שגדלתי עליהם, מעולם לא דמיינתי את עצמי על אותה במה ביחד איתם. כיף לפגוש אנשים עם פידבקים חיוביים, זה נותן לך כוח להמשיך ומעניק דחיפה קטנה קדימה״.
– תחזור לארץ בסוף ההרפתקה?
״אני אחזור לארץ כשיהיה שלום. האמת היא שניו יורק ממכרת ואין מקום כמותה, הג׳אז לא קורה בשום מקום כפי שהוא קורה בניו יורק. נגנים, פסטיבלים, הופעות. זו בירת הג׳אז העולמית״.
– אפשר להתעשר מג׳אז?
״התחום הזה לא משופע בכסף, אנשים מופיעים ומנגנים מתוך אהבה בכוכים וחדרים אחוריים. יש קהל שמגיע להופעות, כמה עשרות בודדות, לכן היוצרים מעדיפים לטוס לאירופה ולעשות שם כסף. איך לומר זאת? זה תחום שבו לא נהיים מליונרים מזה. האהבה היא למוזיקה ולא לכסף. אבל העיקר הוא להמשיך ולעשות מה שאני אוהב״.
