זהר.נט חדשות כרמיאל
במלחמת יום הכיפורים נלחם יהודה ארבל במובלעת הסורית ברמת הגולן והגיע עד למוצבים המסוכנים ביותר כדי לסייע בפינוי חללי צה״ל. הסיפור הבלתי נתפס על ״הגופה״ שהתעוררה, על ההקרבה ועל… הגורל
מאת גיל דובריש
כשהמדינה חוגגת עצמאות, יהודה ארבל חוגג יום הולדת ביחד איתה. כנראה שאין יותר ישראלי ממנו: הוא נולד בשנת 1948 כמו המדינה, אבל ״גדול״ ממנה בחודשיים. הוא מראשוני הדור השני לשואה – הוריו שרדו את התופת אבל איבדו את רוב בני המשפחה שנרצחו על-ידי הנאצים והאוקראינים.
הוריו של יהודה, רחל ואשר אלברמן, ניסו להגיע לארץ זמן קצר לפני קום המדינה, אך ספינת המעפילים שעליה הפליגו מאירופה נתפסה על-ידי הבריטים – והם נשלחו למחנה מעצר מספר 67 בקפריסין – שם נולד יהודה. כאשר המחנה שוחרר בתחילת 1949, כולם קפצו ורקדו במחנה המעצר וגם יהודה הקטן קם מהלול, ניסה לקפוץ ונפל על ראשו. כבר אמרנו, הכי ישראלי שיש…
משואה לתקומה
נושא השואה והתקומה שזור לאורך כל חייו של יהודה, כיום גימלאי ואומן יוצר. ״גדלתי בבית שבו שני ההורים ניצולי שואה. הם כל הזמן סיפרו על השואה, לצערי לא הקשבתי להם, כנראה שזה היה חלק מההתמודדות שלי עם הנושא״ הוא משחזר. ״הייתה לי גם סבתא שבעלה וכל ילדיה חוץ מאמא שלי ואחיה, נרצחו על-ידי האוקראינים. ההורים שלי שמרו עלי עם ׳צמר גפן׳. בפעם הראשונה ׳שהרשו׳ לי לנסוע לכנרת היתה רק אחרי הגיוס, במסגרת תרגיל צבאי. אמא שלי לא השתחררה אף פעם מהשואה, היא לא חיה את חייה אלא ליד החיים. היא מעולם לא נסעה לשום מקום. כילדה צעירה בת 10, לחיות ביערות לצד חיות טרף ולהתחבא בתוך גזעי עצים זה משהו שאי אפשר לתאר. היא סיפרה לי שכל הזמן קינאה בציפורים שעפו בשמיים, כי הן היו חופשיות״.
בחודש מרץ 1966, יהודה בן ה-18 התגייס לצה״ל. במלחמת ששת הימים היה מדריך טירונים. מיד עם הפעלת הכוננות הטירונות קוצרה והטירונים נשלחו להילחם ואף קיבלו צל״שים. ״הייתי מאוד גאה בהם, כי את סודות הלחימה קיבלו ממני. במלחמה הזו לא לקחתי חלק פעיל בקרבות אבל זכור לי מקרה מאוד טראגי. התחברתי עם אחד הצנחנים, בן יחיד שמאוד רצה להשתתף בקרבות, אבל לא רצו לשלוח אותו לחזית. הוא אמר שהוא מוכן למות במלחמה הזו, ובלבד שיילחם. לילה אחד הודיע לי שהפעילו אותו והוא יוצא עם חבריו לכבוש כפר בגדה. אמרתי לו ׳תחזור בשלום׳. הכוח נחת בכפר וכבש אותו, נורתה יריה אחת – והוא כבר לא איתנו״.
חופה בזמן המלחמה
יהודה ודיצה, אז חברתו והיום רעייתו, קבעו להתחתן ביום שני, 8 באוקטובר 1973. היה תאריך והיה אולם בחיפה, הכול היה מוכן. אבל יומיים לפני כן, ביום שבת, 6 באוקטובר, יום הכיפורים, פרצה המלחמה. יהודה קיבל הודעה להגיע בדחיפות למחנה קורדני בקריות, כדי להצטייד ולעלות לרמת הגולן במסגרת כוח המילואים. ״ביטלנו את החתונה כי יצאנו למלחמה – ואפילו הודיעו על כך ברדיו. לא היו אז דרכים אחרות כמו טלפונים להודיע לכל המוזמנים. הרב של אוגדה 36 בחטיבה 7 בשריון שבה שירתתי, קצין בדרגת רב סרן, האזין לרדיו, איתר אותי ואמר לי ׳אתה מתחתן, בפקודה! אתה לא עולה לרמת הגולן, אלא קודם כל מתחתן, חופה לא דוחים׳. עוד ניסיתי להתווכח איתו כי רציתי להילחם עם החברים שלי״.
בחתונה שנערכה ביום שני בערב במרתף באולמי רון בחיפה, השתתפו כ-80 אורחים, מתוך 500 שהוזמנו, כמעט כולן נשים, כי הגברים היו מגוייסים. ״חתונה מאוד עצובה, הכל היה חשוך וקודר. ביומיים הראשונים הם ריסקו אותנו, הסורים הגיעו עד גשר בנות יעקב שמוביל לגליל״ נזכר יהודה.
אחרי ליל כלולות נטול שינה (בגלל הדאגות…) אצל הוריה של דיצה, יצא יהודה בבוקר אל המלחמה. ״לא הייתי בטוח שאחזור בחיים״ הוא מספר. דיצה משחזרת: ״צעדנו ברגל מהבית ועד לאוטובוס, החזקתי את עצמי חזק-חזק שלא יראה שאני בוכה, היינו נשואים רק כמה שעות וכבר נאלצתי להיפרד ממנו ומי ידע מה יעלה בגורלו״…
רימון ללא נצרה
יהודה היה איש סיור ואחראי על ניווט שיירות האספקה למקומות הלחימה. ״מכיוון שהכרתי היטב את כל גזרת הלחימה בחלק הצפוני של רמת הגולן, עבדתי עם האנשים של חברא קדישא. הבאתי אותם לכל הטנקים הפגועים שלנו, והוצאנו משם את שרידי הגופות. קשה לי לדבר על זה״… הוא עוצר ונושם עמוקות. ״הם היו שותים וודקה או קוניאק עם קולה וחלק גדול מהזמן היו פשוט שיכורים, כי אי אפשר לעשות מה שהם עשו ולשמור על השפיות. הם היו אורזים חלקי גופות ומנקים את השרידים מהטנקים המפוייחים. זה היה קטע נוראי, קשה מנשוא. אני לא יכול להיכנס לזה״ הוא מתנער והדמעות זולגות מעיניו.
באחד המסעות האלה, נפתחה אש תופת על השיירה שבה נסע יהודה מתחת למוצב החרמון הסורי. הפגיעה היתה קשה וקטלנית, כמה מהחיילים נהרגו והשיירה נתקעה כשהיא חשופה לאש הסורית. ״המפקד של השיירה, סגן אלוף מהצנחנים פקד עלינו לצאת מהרכבים ולהסתתר בתוך הבורות שנוצרו על-ידי הפגזים, שניה אחרי שהם נפלו שם. אומנם הבורות היו עדיין שורפים ולוהטים אבל כך ניצלו חיינו. הזמנו את מטוסי חיל האוויר שדאגו ׳לטפל׳ במוצב הסורי. אחרי שהסתיימה ההרעשה, פינינו את החללים והמשכנו בדרך״.
השיירה הגיעה לחאן ארנבה, מקום במובלעת הסורית שצה״ל הצליח לכבוש במתקפת הנגד ולהתקרב עד כ-40 ק״מ מדמשק.
״הגענו לאזור המובלעת ושם שררה היסטריה, היה שם מוצב גדול מאוד שבמרכזו הוקם אוהל של התאג״ד שנועד לטפל בפצועים שלנו. היו שם רופאים וחובשים רבים. פתאום קיבלנו הודעה על פשיטה של הקומנדו הסורי. כולנו התבצרנו בתוך הבונקר והתכוננו. אחד הרופאים שעמד לידי אחז ברימון יד ושלף את הנצרה. שאלתי אותו מה הוא עושה, הוא ענה לי ׳אם יבואו הסורים אני זורק עליהם׳. ראיתי שהוא היסטרי לגמרי ומסכן את כולנו בבונקר. תפסתי בידו שאחזה ברימון, לקחתי ממנו את הנצרה והחזרתי אותה בזהירות אל הרימון. זה היה יכול להיגמר באסון נורא…״
עד כמה המתח ברמת הגולן היה קשה באותה תקופה, אפשר ללמוד מהסיפור הזה של יהודה, שגם הוא בנס לא נגמר במוות: ״הגענו לסריקה באחד המוצבים. נשארתי מאחור לשמור על הרכבים. זה היה לילה, חושך, פתאום אני רואה צללים מתקרבים אליי. שלוש דמויות. היינו קרובים מאוד למוצב סורי והייתי בטוח שהם מתקרבים לכיווני. אני לאט לאט דורך את הנשק, פותח את הנצרה ומכוון לעברם. נותן להם להתקרב לעברי עד מרחק של כ-15 מטרים. מתחיל לאט לאט ללחוץ על ההדק, אני לא יכול לתאר את זה, זה עושה לי סיוטים עד היום.. אחד מהם, ברגע האחרון, פולט מילה בעברית… זה היה הרגע הכי קשה עבורי במלחמה, פחדתי להוציא מילה לעברם כי חששתי שיגיבו מיד בירי. מסתבר שלא רחוק משם היה חניון של טנקיסטים שלנו והחבר׳ה יצאו קצת לדבר ביניהם באמצע המלחמה. מזל שהם דיברו בעברית אחרת הייתי הורג את כולם. למעשה עד היום הם לא יודעים כלום על המקרה הזה ואין לי מושג מי הם. אחרי המלחמה הייתי קצת הלום קרב, הייתי קצר רוח, נהגתי לאבד את הסבלנות במהירות רבה. כשבניתי את ביתנו בכרמיאל, הבטן שלי היתה מתכווצת בכל פעם שהייתי עושה את הדרך מחיפה לכאן – כי זה היה בדרך לרמת הגולן… לקח לי שנים להתאושש מזה, לבדי״.
״הגופה״ השמיעה קול
הכוח הצבאי במובלעת כמעט שלא ישן. בשעות היום החיילים נלחמו בסורים ובלילות שמרו יהודה וחבריו על הגופות. ״קשה לספר על זה… היו שם הרבה תנים באזור והיינו חייבים לשמור כדי שלא ינגסו בגופות, לא היה לנו יום ולא היה לנו לילה״.
יהודה שהה כמה שבועות בחאן ארנבה, ״לא יודע בדיוק כמה זמן״ הוא אומר. תוך כדי השהייה שם הוכרזה הפסקת אש. ״קיבלנו פקודה לנסוע לאחד המוצבים הקדמיים ביותר שלנו, תל שאמס, כדי לפנות מספר גופות של חללים. המוצב הזה היה מטווח באופן קבוע, אי אפשר היה להרים את הראש כי הסורים תיצפתו עליו כל הזמן. אפילו את הצרכים שלהם, החיילים שלנו עשו בשקיות והשליכו החוצה. הגענו למוצב. פינינו את הגופות ונסענו בחזרה לחאן ארנבה. אני ועוד שני חיילים ישבנו מאחור בזחל״מ, ליד החללים. פתאום אנחנו שומעים רעש מכיוון הגופות. לתדהמתנו הרבה. התברר שאחד החיילים, קצין בדרגת רב סרן עדיין היה בחיים והשמיע קולות כאב. אם היינו מתעכבים עוד קצת עם הפינוי, הוא לא היה מצליח לשרוד. התעשתנו ומיד פתחנו בביצוע פעולות החייאה תוך כדי הנסיעה. שמרנו עליו בחיים והצלחנו להביא אותו עד לבית חולים השדה, שם העברנו אותו לידי הרופאים. הוא היה ׳מפורק׳ לגמרי, מכוסה בדם, פצוע קשה מאוד עם פגיעות נוראיות. אחרי שעה בערך הטיסו אותו במסוק לבית החולים בצפת. וזהו. לא ידעתי מי זה ולא שמעתי יותר ממנו או עליו״.
מי היה מאמין
יותר מ-30 שנה אחרי המלחמה, יצאו דיצה ויהודה לטיול בדרום הארץ שאירגנה רשת המתנ״סים. באמצע הדרך הם עצרו כדי לאסוף את המדריך שלהם. ״המדריך הציג את עצמו בשם מולא ואני אומר לאשתי, ׳לא יאמן, הוא היה המדריך שלי בשבטה, בקורס מ״כים בשנת 1966. מאוד הערצנו אותו בתור חניכים בקורס, הוא היה דמות חזקה״.
באחת ההפסקות בטיול ניגש יהודה אל מולא והציג את עצמו. מולא לא כל-כך זכר את החניך שלו מהקורס. שום דבר לא הכין את השניים לקראת מה שציפה להם בהמשך. בארוחת הערב, אחרי שקבוצת המטיילים הגיעה לבית המלון, ניגש מולא אל שולחנו של יהודה והתעניין בסיפורי המלחמה שלו.
״סיפרנו סיפורים, אני שאלתי את מולא שאלות והוא שאל אותי״ משחזר יהודה. ״שיתפתי אותו ברגעים קשים ומיוחדים שעברתי במלחמות, ואז סיפרתי למולא על היום ההוא במוצב תל שאמס, כשפינינו חללים בזחל״מ ופתאום אחת ׳הגופות׳ התעוררה לחיים. המשכתי וסיפרתי שהבאנו את הפצוע במצב קשה מאוד לבית חולים שדה בחאן ארנבה ומשם הטיסו אותו לבית החולים צפת״.
יהודה ממשיך לספר: ״תוך כדי הסיפור שלי, הביט בי מולא במבט מוזר ושאל אותי באיזו דרגה היה החייל ההוא… ׳רב-סרן׳ עניתי. ׳קצין די בכיר׳… ואז הוא שאל אותי שאלה די מוזרה: אילו נעליים נעל החייל הפצוע. ׳נעליים אדומות׳ השבתי. ראיתי לפי התגובות שלו שהוא נכנס לשוק ולהלם מוחלט… ואז הוא אמר לי בשקט, ׳את החייל הזה לקחו לבית חולים צפת ואחר-כך לרמב״ם׳. הבטתי בו כלא מאמין, מאין הוא יודע. ואז קלטתי… שאלתי… זה היית אתה, מולא? ׳כן׳ הוא ענה לי…״
השניים היו המומים ואז פרצו בבכי ובחיבוק, תוך כדי הצפת רגשות שהוסתרו עמוק במגירות לבם במשך יותר מ-30 שנים. הסובבים אותם לא הבינו בתחילה מה פשר העניין, ואולי גם אחרי שהסבירו להם, לא יוכלו באמת להבין את שותפות הגורל הזו, את הגורל ששזר את חייהם ביחד ללא ידיעתם, מקורס המ״כים בשבטה, דרך אותו רגע מטורף בזחל״מ שהוביל אותם בתוך המובלעת הסורית ועד לפגישה האקראית, הבלתי נתפסת בטיול, אי-שם בדרום.
״בכל פעם שאני נזכר במפגש שלנו, אני בוכה מחדש, קשה לתפוס את זה״ מוחה יהודה את הדמעות מעיניו. ״רצה הגורל וסגרנו מעגל – שלעולם לא תיארתי לעצמי שאוכל לסגור״…
תקראו עוד על אנשים מעניינים:
