Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1446031789:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 11185
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => מציצים
        )

    [_yoast_wpseo_title] => Array
        (
            [0] => מציצים
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => בריאות וכושר / רון שפירא
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 70
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 575
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/10/זן-קלוד-ואן-דם-1015.jpg
        )

    [rank_math_title] => Array
        (
            [0] => מציצים
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => בריאות וכושר / רון שפירא
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => מציצים
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

מציצים

28/10/15 Uncategorized 575 צפיות

שתפו

משך שעות, ימים, חודשים ושנים הוא היה עומד לו שם, מציץ להם. הוא ידע לראשונה במקרה את מקום המפגש שלהם, הימים ושעות הפעילות. הוא היה הולך לשם בסתר. ילד בן 8 שמסתיר מאמו את הבילוי המועדף עליו – הצצה. והוא היה עומד שם ומביט בהם בעיניו הכלות, בהערצה, בהשתהות ממושכת.

כך בין חרכי הווילון, בערבי החורף הקרים ובלילות הקיץ החמים, כשהוא נזהר מן העוברים ושבים בסמטה וכשהיו עוברים שם אנשים הוא היה עושה עצמו ממשיך כאילו ללכת, שלא יחשבו אותו תימהוני משהו. תמיד בימים ראשון, שלישי וחמישי, בין השעות חמש לשמונה בערב הוא היה מתרץ לאמו ויוצא אליהם לאימון. הוא סגד להם. ראה בהם קבוצת עילית, נשגבת ממנו. קבוצת איכות, משהו בלתי מושג, חלום. הם היו מזיעים ושרירי גופם היו בוהקים תחת אורות הניאונים.

הוא היה עוקב משך שעות אחר התנועות שלהם, האגרופים, הבעיטות, תרגילי הגמישות והמשמעת של המאמן. ‘כמה כיף להם’ אמר בליבו. ‘כמה הייתי רוצה להצטרף אליהם’ אך תמיד ראה עצמו לא שייך, חלש, בלתי מתאים. ופתאום יום אחד זה קרה. מבלי משים יצא עוזר המאמן מפתח הסטודיו ושם אליו לב. רחמיו נכמרו עליו והוא הזמין את הילד שכבר היה בן 12 להיכנס פנימה ולנסות להתאמן עם שאר הילדים.

השאר כבר שמור בדפי ההיסטוריה. הילד שלנו טיפס בסולם החגורות, מלבן, לצהוב, כחול, ירוק, חום ושחור. מדאן 1 ועד דאן 10. זהו סיפורו של ואן-דאם הילד הביישן וחסר הביטחון שהפך מילד רגיל לאלוף של אומנויות לחימה ולשחקן קולנוע מצליח. וכמו גם בסרט ‘הקיץ של אביה’, מורה טוב לב פתח לו את הדלת. וכמו בחיים: יש כאלו שרק צריך לפתוח להם את הדלת והם כבר ‘עפים’.

גם לי יש ‘ילד’ כזה. קוראים לו ע’ והוא כבן 30. הוא כבר לא מציץ. הוא עבר לשלב הבא – הוא כבר מקיש אצלי בדלת, פותח ושואל: ‘נו.. מתי כבר מתחילים?’. אני בטוח שהוא יגיע רחוק, ישיל ממשקלו, יאמץ הרגלים של אורח חיים בריא, ישפר את כושרו הגופני ויהיה מאושר. גם אתם, אל תציצו. חבל על הזמן. כנסו! אתם מוזמנים לעולם בריא יותר. זה  בר השגה! וזה ממש לא חלום.

שבת שלום! שלכם, רון

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

זהר הצפון פרסום בע"מ טל:04-9587111 04-9905344 04-9981444 רחוב הגליל 2 ת.ד 473 כרמיאל 21614
© כל הזכויות שמורות 2024