סימה ועובד פרג׳י 2018

מתוך עולמות שבורים, היא צומחת

שתפו

לפני כשלוש שנים נפטרה שחר פרג׳י בת ה-16 מכרמיאל בעקבות השתלת כבד כושלת באיכילוב. אימה סימה מספרת לראשונה על האובדן הפתאומי ועל ההתמודדות: ״אין לי יותר פחד מהמוות… אבל עכשיו מגיע לי לחיות וליהנות, כי זהו, די לכאב, העיניים כבר יבשות מדמעות״

מאת יאנה מלניקוב

לפני כשלוש שנים דיווחו מהדורות החדשות על שלושה מקרים של השתלות כבד כושלות בבית החולים איכילוב, אשר הובילו לפטירתם של המושתלים, צירוף מקרים מצמרר שאף גרם לבית החולים להודיע על הפסקת ההשתלות עד לסיום חקירת הנושא. הצעירה שבהן היתה שחר פרג'י ז״ל, בת 16 מכרמיאל, אז תלמידה בבית ספר כרמים בכיתה י'.

נדמה שאי אפשר להבין ולהכיל אובדן כזה, בייחוד כשהוא פתאומי, אבל אם יש תקווה ואור גדול בעולם הזה, אז הם בהחלט הופכים למוחשיים יותר כשפוגשים אנשים כמו סימה, אמא שלה.

לאחרונה פגשתי את סימה לשיחה נשית על כוס קפה ממנה חזרתי מלאת תובנות והשראה. החלטתי לחלוק את סיפורה והמסרים שלה אתכם, אם בזכות הכתבה העוצמות של סימה יגיעו למי שצריך אותן ולו במעט, דיינו.

שחר פרג׳י ז״ל
שחר פרג׳י ז״ל

סימה, נשואה לעובד ואם לשני בנים ובת – שחר ז״ל אשר נפטרה ממחלת וילסון לפני שלוש שנים. היא מנהלת מחלקה בחברת דלתא תעשיות, החלה לעבוד בחברה לפני למעלה מ-23 שנים, תחילה בתפקיד זמני, אך עם הזמן טיפסה ועלתה בסולם הדרגות באופן מעורר השראה.

״במקור אני מקרית מוצקין. בגיל 15 הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לפה. לאחי הייתה אז חברה מכרמיאל ובאנו לבקר אותה״ מספרת פרג׳י. ״בדיוק אז נערך טקס בחירת מלכת היופי בבריכה. אני זוכרת שראיתי את כל העצים והפרחים וחשבתי לעצמי כמה שהמקום מדהים. לימים כשהתגייסתי לצבא ושירתתי במטולה, בכל פעם שנסעתי בקו 500 ועברנו בכרמיאל הצצתי דרך החלון וחשבתי כמה שהמקום יפהפה. למעשה כבר בגיל 19 הבנתי שאגור כאן. כשהכרתי את עובד בעלי שהיה ממושב שזור, הבנתי שאכן התוכניות שלי מסתדרות מצוין. אני חיה יותר מ-25 שנים עם משפחתי בכרמיאל ועדיין אוהבת אותה מאוד. כרמיאל היא הבית שלי. יש פה אנשים מיוחדים עם לב ענק שתמיד נותנים חיבוק, יש כאן אוויר מדהים, כיף כאן. לדעתי לא חסר דבר״.

– תוכלי לספר על שחר ז"ל ועל ההתמודדות שלכם כמשפחה עם האובדן?

״כמשפחה היינו תמיד ונותרנו משפחה מאוד מלוכדת, ׳דבוקים׳ אחד לשני עם בית פתוח ושמח. לא תמיד היה פשוט, עובד בעלי היה איש קבע ולא הגיע בכל יום הביתה, מה שגרם למוטי בני הבכור ולשחר להיות מאוד קשורים זה לזו. הם היו החברים הכי טובים שלי ובכל זמן הייתי מתייעצת איתם, מדברת איתם. הם היו ועדיין הם החלק הכי משמעותי בחיי״.

״את המחלה של שחר, מחלת וילסון, גילינו אחרי שחיפשנו פתרון לבעיית אקנה שהיתה לה. בזמנו נאמר לנו שהמחלה לא במצב קריטי וניתן לחיות איתה. יום אחד שחר נסעה לחברה במרכז ולמחרת לא הרגישה אצלה טוב. העיניים שלה היו צהובות וכאבה לה מאוד הבטן. מיד התקשרתי לרופאה שלה והבנתי שהמצב קשה. שחר אושפזה בבי"ח איכילוב, הגענו לשם והרגשתי כמו ב׳סרט רע׳, פתאום משום מקום הרופאים מדברים איתי על המצב הקשה שלה ועל הצורך להשתיל לה כבד?!?! דיברו איתנו על האפשרות שיטיסו אותה לחו"ל להשתלה, שעובד יעבור בדיקת התאמה, היינו בתוך סרט רע ולא ברור!״

שחר ז״ל עם אחיה מוטי ושלו
שחר ז״ל עם אחיה מוטי ושלו

שחר עברה את ההשתלה אך למרבה היא לא צלחה. סימה מספרת: ״כבר באמצע ניתוח ההשתלה הרגשתי בכל הגוף כמו דקירות של מחטים, כאילו שחר מסמסת לי שהיא הולכת… ידעתי בתוך תוכי שהסוף של הסיפור יהיה רע״.

שחר נולדה ביום שישי ונפטרה ביום שישי, בדיוק לאחר זמן הקידוש. היא היתה ילדה מוכשרת, מהממת ביופייה, אהודה על חבריה ותלמידה מצטיינת.
סימה משחזרת בכאב את רגעי ההתמודדות הראשונים עם מותה של בתה: ״חזרנו הביתה שבורים לרסיסים, כל הדרך מאיכילוב חשבתי – איך אני עושה את זה?! איך אני מצליחה להמשיך לחיות ולהעניק אהבה לשאר הילדים שלי כשכל מה שאני רוצה זה למות יחד איתה?!… הייתי במקום הכי נמוך, האווירה בהחלט הייתה קשה ולא היה ברור לי איך כולנו כמשפחה חוזרים מכאן למסלול כלשהו. כל אחד מאתנו חיפש דרך שתעזור לו להתמודד עם המשבר״.

היא אומרת כי ״למרות הקושי קיבלתי בתוכי החלטה חד משמעית שהבית שלנו ימשיך להיות מלא חיים, מלא שמחה. נלמד ביחד איך לחיות עם העצב ולתת לו את המקום שלו אבל לא לתת לו לגנוב לנו את כל החיים. לאורך כל חיי עסקתי באנשים. תמיד עזרתי, הקשבתי וייעצתי ככל שיכולתי. לאחר שבתי נפטרה הרגשתי גמורה ומפורקת התחלתי לחפש משמעות לחיי. מספר פעמים נרשמתי לקורסים שונים ואיכשהו זה אף פעם לא יצא לפועל, לבסוף נרשמתי לבית ספר ׳יוזמות׳ ולמדתי אימון ופיתוח אישי. לאחר שני מפגשים כבר ידעתי שזה המקום הנכון לי, הגעתי לייעוד שלי בחיים. הבנתי הרבה דברים לגבי עצמי, לגבי החשיבות של המילים והחלומות שיש לי בחיים, הבנתי את המקומות שבהם שתקתי ואת החומות שהקפתי עצמי בהן…״

– נשמע שעברתם דרך לא פשוטה אבל יצאתם מחוזקים. איך המשפחה שלכם היום?

״היום מוטי לומד רפואה ושלו עוד שניה עולה לחטיבה. עובד סיים את הצבא ועובד…. אנחנו כולנו נמצאים במקום הנכון שלנו ביחד ממש אך לכל אחד מאתנו יש את הנישה שלו. ערבי שישי ושבת בבוקר הם עדיין הזמן שלנו לשבת יחד לאכול ולדבר על השבוע שהיה. מיד לאחר השבעה הוספנו למשפחה כלב פודל שהפך למוקד של צחוק ושמחה בתוך כל הבלאגן והביא איתו משהו מאוד מנחם. אנחנו משתדלים לראות אחד את השני, להיות ערים ורגישים אחד לשני, העיניים שלנו אומרות לנו הכל…״

פרג׳י מוסיפה ואומרת: ״להקים משפחה משמעה לעבור תהליך ארוך, ללמוד על עצמך ועל המשפחה כל הזמן. הבכורים שלי היו תמיד החברים הכי טובים שלי, שלו הקטן שהגיע מאוחר יותר הביא אושר עילאי הביתה, הוא ילד מלא בחיוכים ושמחת חיים ותמיד רואה את הטוב בכל דבר… אפילו כששחר נפטרה הוא אמר לי: ׳אמא, אל תהיי עצובה, תחשבי כמה עצוב לה שהיא בשמים בבית אחר אבל אנחנו כאן כולנו ביחד׳… יש לו ראיה מהממת ובריאה על החיים״.

– אילו תובנות יש לך היום שלא היו לך לפני?

״עם חלוף הזמן הבנתי שזה בסדר גם לבכות וגם לצחוק דקה אחרי, אנחנו אוספים כל הזמן חוויות משפחתיות חדשות, התחלתי לפעול רק על פי מה שעושה לי ולמשפחתי טוב. כמו ניקיון כזה לנפש. עברתי בחיים את מחלת הסרטן ואשפוזים בבית חולים, איבדתי בת בפתאומיות, כל זה גרם לי להבין את החיים אחרת, בהסתכלות שונה. אין לי יותר פחד מהמוות, הוא חי לצידי בכל מאית שנייה. אבל עכשיו מגיע לי לחיות וליהנות, כי זהו, די לכאב, העיניים כבר יבשות מדמעות. היו לי ימים שלמים של שיחות עם הילדים ועם עובד, שוחחנו על כמה שחשוב, שהחיוך שלנו יהיה אמיתי ויבוא מבפנים, החיים מלאים בדברים טובים שמחכים לנו, וכן, זה גם בסדר לבכות בין לבין״.

סימה פרג׳י. מגשימה חלומות

– וואו… איך מוצאים כוחות כאלו להתמודד ועוד לחזק אחרים?

״אין ספק שהאפשרות לראות הכל דרך חיוך עזרה לי להסתכל תמיד קדימה ולא להפסיק לחלום. אני קודם כל אמא באהבה והחברה הכי טובה של בן זוגי. בנוסף אני מוקפת בחברים ומשפחה שמחבקים אותי חזק ונמצאים איתי גם בקפה וגם בזמן שצריך לנגב לי את הדמעות… החיים שלי הם על כביש מהיר ובגילי כבר מכירים את הדרך וצריכים להיות קשובים ל-Waze הפנימי שלנו, להאיץ ולעצור לפי הצורך… אני אוהבת לטייל, להיות עם הילדים, לעזור לאחרים, להיות עסוקה בעשייה חיובית. אני לא מתביישת להגיד שאני אוהבת את החיים. אנשים אולי מרימים על כך גבה אבל אני מזמינה אותם לחשוב קצת אחרת״.

– אילו חלומות יש לך עבור עצמך?

תמיד חלמתי בגדול… יש לי חיוך דבוק על הפנים מאז שאני זוכרת את עצמי. נולדתי עם תחושה של שליחות, כאילו התפקיד שלי להעניק לעולם חיוך ואני ממש רוצה לתת לאחרים מכל מה שלמדתי וצברתי במשך השנים. לסייע למי שחפץ בכך לעשות את הבחירות הנכונות לו, למצוא את הדרך לחייך ולפרוץ את המחסומים שלו גם מתוך קושי״.

״תמיד היו לי אינטואיציות חזקות אבל מאז ששחר נפטרה התפתח אצלי ערוץ של תקשור. היום אני לא עוסקת רק בתקשור אלא מאמינה שכדי להגיע למטרה או יעד כלשהו יש לעבור דרך ולכל אדם יש את הדרך שלו שהוא צריך לעבור, לכן אני משלבת תקשור עם אימון אישי-קואצ'ינג, מנסה לעזור לכל מתאמן להגיע למקומות הנכונים לו. למעשה, האימון הוא החלום שלי, דרכו אני מוצאת את הדרך לעזור לאחרים לחייך ולהאמין בעצמם ובאחרים. מבחינתי אף אדם לא שקוף בעולם הזה, לכל אחד יש מטרה, ככל שאצליח להעצים ולגרום ליותר אנשים להגיע למטרות שלהם כך אני מגשימה יותר ויותר את החלומות שלי. מקווה שאני לא נשמעת יומרנית או ׳פלצנית׳ מידי… אבל ביקשת שאהיה כמה שיותר אמיתית ופתוחה״…

כתבה מעניינת:

בר אלבוים אפילפסיה גיוס המונים פורטל צילום פרטי

בר בן ה-7 מכרמיאל נלחם על חייו, משפחתו: תעזרו לו להיות ילד

שתפובר אלבוים מתמודד עם אפילפסיה קשה שגורמת ל-1500 פרכוסים ביום ולא מאפשרת לו לתפקד ולתקשר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.