עליון + תחתון 1
בית / חדשות / חברה וקהילה / סוגרת מעגל
קטי פישר וספרה בחלוף הרכבות, צילום פרטי 2018-07

סוגרת מעגל

מאמרים עליון 3
מאמרים עליון 1
מאמרים עליון 2

הוריה ניצולי השואה של קטי פישר מכרמיאל, הכירו באמצעות חילופי מכתבים בין אביה לבין הדודה של אשתו הראשונה שנספתה בשואה. סבה יושקה שחי בבודפשט במהלך שתי מלחמות העולם לא הספיק לכתוב את סיפור חייו, וקטי מורה לספרות בתיכון בכרמיאל, מגשימה את חלומו. בימים אלו יוצא לאור "בחלוף הרכבות״ – ספרה החדש בו מתועד סיפור משפחתה

מערכת זהר הצפון

בגיל 64 סוגרת קטי פישר מכרמיאל מעגל עם ספר חדש שיוצא בימים אלו לאור בשם "בחלוף הרכבות" (בהוצאת "גוונים"). הספר נולד מתוך הזיכרונות, התמונות, התקוות והחלומות שלה ושל בני משפחתה, השזורים זה בזה – יחד עם העלייה לארץ שהיא חוותה למעשה, הספר נולד מעבודת הגמר שלה לתואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, כאשר הסופרת המנוחה רונית מטלון הנחתה אותה בכתיבת עבודת הגמר על הנובלה, שלאחר כמה שנים הפכה לספר "בחלוף הרכבות".

 

מאמרים באמצע 3
מאמרים באמצע 1

מגשימה את חלומו של סבא

קטי פישר מגלה כי הוריה הכירו באמצעות חילופי מכתבים בין אביה, לבין הדודה של אשתו הראשונה שנספתה בשואה וכי ההשראה לספרה היא סבה יושקה, מצד אמה, אותו ראתה בחייה פעם אחת בלבד, כאשר הגיע להיפרד ממנה בתחנת רכבת לפני עלייתה לארץ.

פישר: "זה היה ברור שאסתכל על חיי באופן מקביל לחייו של סבא. אנחנו שואלים את עצמנו לא מעט שאלות על המשפחה שלנו, ובסופו של דבר אין לנו תמונה מלאה כדי לתת מענה לכל השאלות. כאשר אנו מתחילים לשאול בגיל מתקדם יותר, לא תמיד יש לנו את מי לשאול, משום שחלק גדול מהדור הקודם לא שרד את התופת של השואה ומי ששרד וגידל אותנו ברובו כבר הלך לעולמו".

בספרה "בחלוף הרכבות" מספרת פישר כי "את סבא יושקה ראיתי רק פעם אחת. ראיתי אותו ממקום מושבי ליד חלון הרכבת מאיץ את צעדיו ככל שזו הגבירה את מהירותה, ומושיט לעברי את הממחטה שלי שהתנופפה בידו. רק אז גיליתי, לתדהמתי, שחטף אותה מידי בזמן שהשתרבבה מחוץ לחלון בלי משים".

כריכת הספר ״בחלוף הרכבות״

הספר הוא למעשה סיפור על ילדות ובגרות, עלייה לארץ וקשיי קליטה, על חלומות והשראה, ועל סבא יושקה, שחי בבודפשט בעת שתי מלחמות העולם וכל כך רצה לכתוב את סיפור חייו, אך לא זכה לכך.
המילים שאמר לה סבא יושקה צרובות היטב ועמוק בזיכרונה של קטי, ואף הפכו להשראה בדרך למימוש החלק המאוד יצירתי של סבה – הכתיבה. היא נזכרת בהתרגשות במילותיו, ש"הִלְכו עליה קסם", וזוכרת היטב את השירים שהוא נהג לכתוב לנכדתו הקטנה ולשלוח באהבה מיוחדת השמורה רק לה מכתב באמצעות הדואר. גם אם לא הבינה את כל מילות השירים, היה לה ברור שקיבלה מתנה מיוחדת במינה, שכבר אז הביאה אותה להחלטה שגם היא תכתוב כשתגדל.

שנים רבות לאחר מכן תממש פישר, המשמשת כעורכת ספרותית, מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת ומורה לספרות בבית ספר תיכון בכרמיאל, את חלומה ואת חלומו של סבה, כאשר תסיים תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. הסופרת המנוחה רונית מטלון הנחתה אותה בכתיבת עבודת הגמר שלה על הנובלה שהפכה לאחר כמה שנים לספר "בחלוף הרכבות". ספרה הראשון של פישר, "ליביה אהובתי", יצא לאור בשנת 2001 בהוצאת "גוונים". ספר ילדים שכתבה לאחרונה, נמצא בסוף תהליך לקראת פרסום ויציאה לאור.

ב"ליביה אהובתי" מתואר סיפור אהבתם של תומי וליביה, שלא נפגשו מעולם וההתאהבות ביניהם נרקמה תוך כדי התכתבות וכנגד כל הסיכויים. תומי הוא גבר בגיל העמידה, אלמן שאיבד את כל משפחתו במלחמה, וליביה היא אישה צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה. הם חיים משני עברי הגבול של מדינות שכנות במזרח אירופה בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר תקוותם הנואשת להיפגש נתקלת שוב ושוב בחומות הגבוהות של הסירוב.

 

הארץ המובטחת

פישר נולדה באורדיה שבטרנסילבניה, רומניה, וכפי שמתואר בספרה הראשון "ליביה אהובתי", היא לא במקרה בחרה במילים כעיסוק כה משמעותי בחייה. הוריה הכירו באמצעות חילופי מכתבים בין אביה ובין הדודה של אשתו הראשונה שנספתה בשואה.

פישר: "אבא חזר מהמלחמה לאורדיה, עיר מגוריו בטרנסילבניה, רומניה, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה, בנו ואת כל משפחתו המורחבת. הדודה של אשתו חיה אז בבודפשט והיא דאגה לשמור אִתו על קשר באמצעות מכתבים, לאחר סיום המלחמה. בשכנות אליה התגוררה אישה צעירה בת 24 שגם שרדה את השואה – לא במחנות, אלא באמצעות בריחה, מסתור ושימוש בתעודות מזויפות. "יש לי מישהו בשבילך", אמרה לה הדודה יום אחד.

אותה צעירה תהתה מה פשר ההצעה להכיר לה גבר המבוגר ממנה ב-13 שנה, ניצול שואה שאיבד את משפחתו ומתגורר במדינה אחרת.

"מסרי לו רק דרישת שלום במכתב", ביקשה הדודה. וכך היה. דרישת השלום הורחבה במכתבים הבאים, אליה נוספו עוד ועוד מילים. לאחר מספר התכתבויות ביניהם, הם החליטו להמשיך ולהתכתב לבד. קטי: "אבא כתב יפה והיא ענתה יפה. לאחר שנה של התכתבות, הם החליטו להיפגש. המכתבים של הגבר נשארו בבודפשט, ואותה אישה צעירה נסעה כדי לפגוש אותו. עצם הרעיון לנסוע ולראות מי עומד מאחורי המילים הלהיב אותה. מאחר ובאותה תקופה לא היה ניתן להתראות ליד הגבול בין המדינות, בשל איסור השלטונות, הם החליטו שהדרך היחידה להכיר תהיה חתונה. גבר נאה בן 39, שכל רצונו לאחר שחזר מהתופת היה ׳לגדל פרחים בגינה׳, ואישה צעירה בת 26 ׳אמיצה, רומנטית ואופטימית״. הוריה של קטי נישאו באורדיה שברומניה, כאשר הורי אמה נשארו בבודפשט. הם לא הגיעו לחתונה, כי לא ניתן היה. הוריה של קטי חיכו עשר שנים כדי לקבל אישור עלייה לארץ. היה להם ברור שהילדים שייוולדו להם יגדלו רק בישראל. קטי ואחיה נולדו שם, ובשנת 1959 המשפחה עלתה לישראל. בדרך, כשהגיעו לווינה ברכבת, חטף אחיה הרעלת דם, וכך נאלצה כל המשפחה להישאר בווינה עד להחלמתו ולהגיע לארץ בטיסה.

בספרה החדש של פישר מסופר הסיפור של עם ישראל, שהגיע מקצוות עולם למדינה הצעירה שבדרך, וגם סיפורם של כל המיליונים שלא זכו להגיע לארץ המובטחת. בספר מתוארים באופן אותנטי סיפור הפרידה מסבא וסבתא, המטפחת של קטי שנותרה לזמן מה בידיו של סבא יושקה, ההגעה ליקנעם עלית שהייתה אז עיירת פיתוח ותהליך ההשתלבות בארץ.

עגלה עם סוס ומושבי עץ הובילה אותה ואת בני משפחתה למה שעתיד להיות ביתם. היא זוכרת היטב את דירת החדר של עמידר אותה קיבלו הוריה עם עלייתם ארצה: ארבעה אנשים בחדר אחד, מיטות סוכנות ובגדים בתוך ארגזים ששימשו כארונות. בתחילה עבד אביה בעבודות דחק כמו שתילת עצים, ולימים החל לעבוד בסולתם, שאז היה בית חרושת לנשק. אמה, שבהכשרתה הייתה גננת, עבדה כמטפלת בגן ילדים. היא זוכרת את קבלת הפנים שהיא ומשפחתה זכו לה כשהגיעו ליקנעם. זה היה יום חורפי בתחילת ינואר, תחת זרזיף של גשם קל. אנשים רבים הצטופפו סביבם ב"פרצופים מפחידים", ואדם אחד שנראה חשוב החל לנאום להם. היא לא הבינה דבר – לא את השפה העברית וגם לא את האנשים עם ״הפרצופים המפחידים" שהצביעו עליהם.

פישר: "אני זוכרת את חג הפורים הראשון שלי. הגעתי לגן לא מחופשת, והגננות החליטו לחפש אותי לתרנגולת. כל הילדים נראו לי מוזרים, ולא הבנתי מדוע הם נראים אחרת. ביקשו ממני להיכנס למעגל של הילדים ולעשות "קוקוריקו". מצד אחד, פחדתי להיכנס למעגל, ומצד שני פחדתי באותה מידה לא להישמע להוראות שקיבלתי, ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף נכנסתי למעגל ופרצתי בבכי. זה היה כל כך שונה ממה שהכרתי עד כה," נזכרת קטי בתחושת הניכור, באי-ידיעת השפה העברית ובמבוכה שלה בגן.

 

הגיעה לעולם עם מטען כבד

כילדה שהיא דור שני לשואה מספרת פישר כי גדלה בצל סיפורי השואה והושפעה מכך רבות. ״אבי עליו השלום היה מאלה שסיפרו על השואה, הוא לא הדחיק. אבא סיפר הרבה על המשפחה ועל השואה, זה קרה בשליפות לא מסודרות, כשרצה לספר לנו על דברים שכאבו לו מאוד. אמי עליה השלום עשתה לנו סדר בדברים ואירגנה את המידע שקיבלנו. שניהם לא הסתירו את מה שחוו בשואה. הייתי מאוד בתוך הסיפורים האלה וזה השפיע במובן שתמיד הייתי צריכה להתחשב באבא ולשמור עליו, הוא היה ההפך מהדמות האבהית המסורתית והחזקה. בבית שלנו התייחסו אלי כאל המבוגרת האחראית, הרציונלית, המבינה. אמי אמרה לי: ׳איתך אפשר לדבר ולהסביר לך, את מבינה׳.

הילדות שלי הייתה שונה משל אחרים, בבית מילאתי תפקיד מאוד בוגר ואחראי, ירשתי את המקום של אחותו הבכורה של אבי. אפשר לומר שהגעתי לעולם עם מטען מאוד כבד. גם ירשתי את שמה של אחותו הגדולה שנספתה בשואה – היא הייתה בת 49 כשהגיעה לאושוויץ. היהודים חולקו לטורים, ימינה ושמאלה, אחותו של אבא שהייתה כבר סבתא ידעה שהנאצים לא יחוסו וישלחו את האימהות ואת ילדיהן למשרפות. היא החליטה להציל את בתה ואת אשתו של אבא, נטלה בידיה את שני הנכדים הקטנים שלה והלכה עימם ביודעין אל מותם. האימהות ניצלו״.

קטי ממשיכה ואומרת כי ״הילדות הזו בצל הסיפורים, היא זו שגרמה לי להוציא את הדברים בכתב, זה סוג של תרפיה. היה לי מאוד ברור שהכתיבה היא הייעוד שלי – הכתיבה על השואה היא סגירת מעגל. כתבתי כדי לסגור את הזכרונות בתוך קופסה, לשמור אותם במקום הראוי ולהמשיך הלאה״.

בספרה החדש מצליחה פישר להגשים את חלומו של סבא יושקה ולספר, ממש במקומו, את סיפור חייו המרתק. "חיוכו הולך ומתקרב ומהמילים נותרו רק התמונות בשחור לבן וכמה סיפורים צבעוניים", כך היא כותבת בספרה על סבה יושקה ובעיקר על עצמה ומוכיחה שוב ושוב שאפשר בהחלט להגשים חלומות רחוקים.

מאמרים תחתון 2
מאמרים תחתון 1
שתפו

כתבה מעניינת:

קרקס רומא 2018

קרקס רומא מגיע לכרמיאל

עשרות להטוטנים, אומני פעלולים וליצנים מחכים לכם בקרקס שיוצב החל מסוף השבוע בקניון חוצות כרמיאל …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עליון + תחתון 2

2 פופ אפ

SHOP NOW
close-link