בכול בוקר אנחנו נפגשים. מברכים זה את זה בברכת ‘בוקר טוב’ ככה זה שכנים. אנחנו גרים זה מול זה. אבל על שאלה אחת הוא איננו פוסח בפגשו אותי: “תגיד – כמה אתה לוקח על פגישת אימון?”. אותה השאלה, בוקר בוקר ואני ברוב נימוס תמיד מזמין אותו לפגוש אותי באופן מכובד, לא ככה באמצע הרחוב. והוא לא מגיע. יש שני סוגי אנשים בעולם. אנשים של סימני שאלה ואלו של סימני הקריאה. אלה של סימני הקריאה יודעים בדיוק מה הם רוצים מעצמם, הם נכנסים אלי ‘מבושלים’ החלטיים, הם מתמסרים מיד לתהליך. אנשי סימן הקריאה הם כמו דוד שנכנס אליי ומכריז: “החייל הגיע!”. סימני הקריאה צועדים כבמסדר ת”ס תס”ח אל עבר המטרה, מגיעים בזמן לאימון, מבצעים את שיעורי הבית שלהם וכובשים את היעד בדיוק כמו ה- gps של waze . השכן שלי הוא מאלו הנמנים על אנשי סימני השאלה, הוא מסתובב סביב עצמו, הוא טרם החליט, ‘מתברבר’. אנשי סימן השאלה הם בדיוק אלו שמגלים יום אחד מול המראה את ‘טעות הציפייה’ למה חיכיתי עד עכשיו?
עצבים
אני זוכר היטב את חובט השטיחים שהיה לנו בבית כשהייתי צעיר. לאמי שחבטה בו הייתה את הפינה הלגיטימית הזאת של פורקן התסכול, כשבכל חבטה היא הייתה מסננת את שמה של החותנת, הכלה או הבעל. זהו! שואב האבק שאבא קנה לאשתו ליום ההולדת שם קץ לשקט ולשלום הבית. כך גם המדיח שעד המצאתו עוד יכולנו לשבור פה ושם איזו כוס או צלחת כאילו בסתם, מכונת הכביסה שעד להמצאתה כרעה על ברכיה הסבתא וקרצפה את הבגדים על שפת הנחל, כמוהם שאר המכשירים הדיגיטאליים שהביאו להתגברות האלימות. לאור האמור אני מכיר בתי ספר שתולים בפרוזדורים שקי אגרוף על מנת שהתלמידים יוציאו את האנרגיות העצומות העצורות בהם לפני שאלה ייצאו על חבריהם או על מוריהם, חלילה. ככל שהעולם מתקדם הפעולות הפיזיות מתמעטות. עלינו ללמד ולעודד את הדור הצעיר לעסוק בתחומים אשר יגרמו להם לשחרור אנרגיות כתנאי להפחתת אלימות ולהתפתחות חברתית תקינה. ואם בשכנים עסקינן, הרי שיש לי עוד שכנה שיש לה מנוי לבריכה ולו כדי לצרוח בכל בוקר מתחת למים. גם זאת דרך לפורקן.
גמר חתימה טובה ושנה של רוגע, רון